<h1>תוספות חכמי אנגליה על פסחים</h1>
<h2>דף ב.</h2>
אור. ה"ג אור, (וי"ג) [ול"ג] לאור, דאי גר' לאור משמ' ליל של אחר י"ד והוא ט"ו, להכי גרסי' אור. בודקין, פרש"י כדי שלא יעבור בבל יראה ובבל ימצא, ול"נ דהא בביטול בעלמ' סגי. ונר' טעמ' דילמ' אתי למיכליה, אבל אינו [משום ד]עובר עליו בבל יראה. והא דבודקין חמץ יותר משאר דברים לפי שאינו בדיל מיניה. ובמה אמרו שתי שורות במרתף, ע"כ מקו' שמכני' (ומשני מקום שמכניסין) [ומשם מקום שאין מכניסין] בו חמץ.
גמ'. רב הונא אמ' נגהי, וק' א"כ דאמ' (אימא) [נגהי ממש אמאי] קאמ' במתני' לאור הנר. צ"ע. ל"ג מאן דאמ' לילי לילי ממש, כדפרש"י, ועוד מטעם אחר, דאי גרסי' קס"ד משמ' דלא אמת כן, וזה טעות, כי במסקנא נאמ' כי אור לילה הוא. מי כתי' אור בקר, פי' דמשמ' שאור שם דבר, כי הסתום דהיינו אור כתי' בתחילה, ואחר כך בא בקר ומפר' דאור היינו יום, אבל כי המפורש כתוב בתחילה ואחר כך אור, א"כ הוי פעולה ולא שם דבר, אבל לעולם אימ' לך, כי הוי אור שם דבר דהוא לילה. ועוד שמ'[עתי] דאי אור בקר לא הוה שמענא הא דרב יהודה דאמינא הדא כת' לומ' דאור יום הוא, אבל השתא דכת' הבקר אור אי לאו דאתייא לכרב יהוד' למאי אתא. כ"ש. כדרב יהודה, (וק') [מק'] העולם ויהודה ועוד לי קרא. ורש"י הרגיש בו, דפי' הא (דאיקרו) [דאחי יוסף] עשו כדרב יהודה, אבל לא קאי אפסוק. יכנס בכי טוב, וק' הוה ליה לומ' יציאה קודם כניסה, אבל לשון תורה נקט, דכת' [דברים כ"ח] ברוך אתה בבאך וברוך אתה בצאתך. ולא קאמ' רב יהודה מקרא, כי לא חזינן מקרא אלא יציאה, אבל מילת' בעלמ' קאמ' ולא מקרא. כך פריב"ן. וכאור בקר, זה פעולה, כמו שהעולם הזה האור הוא חשך מעט עד באמצע היום שהשמש בחזקו. לעולם הבא, כשיתחיל השמש לזרוח יהיה אור גדול כמו עתה באמצע היום, אבל אור שהוא שם דבר לעולם לילה הוא. אלא מעתה כוכבים המאירים בעי שבוחי כו', וק' לעיל כי קאמ' הללוהו כל כוכבי אור אמאי לא פריך אלא מעתה כוכבי אור בעי שבוחי כוכבי יום (ו)לא בעי לשבוחי, דהא איכא כוכבים ביום, דכת' [איוב ל"ח] ברון יחד כוכבי בוקר, וי"ל דה"ק ברון כוכבי' הסמוכים לבקר, ולעולם ליכא כוכבי' ביום. וע"ק מאי קאמ' כוכבי' המאירי' בעי שבוחי שאינם מאירי' לא בעי והא כל הכוכבים מאירים. צ"ע. והא כתי' הללוהו כל צבאיו, פי' אפילו הני שאינם מאירים וא"כ לעולם שם דבר הוא, וקשי' לרב הונא.
<h2>דף ב:</h2>
אי פשיט' לך מילתא כיממא, פרש"י דהוי לכולי עלמ' חוץ מאב על הבן. וק' א"כ משמ' באב על הבן הוי ודאי שלא יהרגנו, ולבתר פי' על אי מספקא לך מילתא, ופי' כמו אב על הבן, א"כ משמע דהוי ספק, וי"ל דמעיקרא פי' דהוי לכולי עלמ' חוץ מאב על הבן, אבל (בן על האב) [אב על הבן] ספק. אי מספקא לך מילת' כליליא, וק' והא לילה ודאי הוא, וי"ל דמיירי בין השמשות דהוי ספק יום ספק לילה. ומשני התם איוב לייט מזליה, פי' האי אור הוי פעולה, ואיוב אמ' יהי רצון שאקוה לשום דבר המאיר, והוי פעולה.
מאימתי י"ד אסור בעשיית מלאכה, פרש"י במנהגא תלייא מילת', וק' כיון דבמנהגא תליא א"כ אמאי תניא מילתא איסור. ע"כ. וע"ק כיון דמנהג הוא א"כ במאי פליגי. ע"כ. וקשי' העולם מאי פריך ר' אליעז' לר' יהודה היכי אשכחן דפליג רבנן בין יום ובין לילה, תיפרוך הוא (לעצמו) [לר' שמעו'] דאיהו נמי פליג בין יום ובין לילה דאמ' עד קרות הגבר, אלמ' חציו מותר וחציו אסור. צ"ע. ועד הכא שרא רחמנא, פי' ולא דמי לאיסור מלאכה דהא גזירת הכתו' לקמ' מאך חלק דעד שש שעו' התיר הקב"ה. ואידך הרחקה יתירא הוא דעבוד רבנן, וק' דמ"מ מודה דשעות מדרבנן, י"ל דהכי קאמ' כל דתקון רבנן כעין דאוריית' תקון והך הוי כעין דאוריית', ואידך סבר דתקון שלא כעין דאוריית'.
אין משיאין משואות אלא בזמן שראוי לקדשו ומשיאין אר"ח חסר של כ"ט [יום], אבל אר"ח מלא סבר קידשו שמים. וק' א"כ היאך היו יודעין כשהיא ר"ח כיון שלא היו משיאין, ותי' רש"י כיון שלא היו משיאין היו יודעין בטוב שהיה ר"ח. אין משיאין אלא לאור עיבורו, וק' והא לא הוה עיבור ביום ל"א, וי"ל ה"פ אין משיאין כשקידשו החדש יום ל' שראו הלבנ' ליל של מחרת ל' והיה ראוי לקדש יום ל', נראה לשו' ראוי. ובמסכת' אחריתי [ר"ה כ"ג ע"א] פריך וליעבר אמלא ולא אחסר, כו'. המפלת אור שמונים, פי' טומא' נקיבה י"ד יום, ולאחר י"ד יום צריכה לספור ז' ימים ואחר כך תיטבול והיינו כ"א יום. ולכך פירש"י שהפילה נקיבה, דאי הפילה זכר הית' [טמאה] ז' יום (וי"ג) [וסופרת אח"כ ז' ימים וביום ט"ו] טהורה, הוי מ' מיצירת הוולד מ' יום, וא"כ לא הייתה יכולה להפיל תוך מלאת דזכר שעדיין לא נוצר.
<h2>דף ג.</h2>
מאי שנא אור שמונים כו', וק' מאי בעי והא יום פ"א אי אירע בשבת לאו בת קרבן היא, דאין קרבן דוחה שבת. ע"כ. פרש"י הדמים שאתם אומ' הוי תשוב' למה שפריך ועוד אם שיוה כו'. וק' מה ראיה מייתי מהמפלת תוך מלאת לרואה ליל שמונים ואחד לא דמי להדדי, דהמפל' דכשהיא רואה ליל פ"א הוי טמאה בשביל נדה, והמפלת תוך מלאת הוי טמאה משום לידה. ע"כ. וע"ק מאי קאמ' ועוד אם שיוה, הא כבר פריך שפיר, וי"ל ה"פ ועוד אפי' אתה אומ' דהבעיא דלעיל אינה כלום, משו' דמצינו דפליג רחמנא בין לילה ליום כמו גבי קדשים דהם נאכלים ללילה וליום נשרפים, או כמו גבי חמץ, א"כ הקשי' דלעיל אינה כלום, מ"מ ועוד אם שיוה כו'.
ת"ל עד יום, פרש"י דעד קאי אמחרת, וק' דא"כ הוה ליה ליכתוב הנותר בלא וי"ו, וי"ל דהוי"ו יתירה. וע"ק העו' למה לי קרא מעד, אם למעט דאינו נאכל אלא ביום, פשיטא מדאיצטריך קרא לומ' דאינו נשרף בלילה פשיט' דלאו זמן אכילתו, ותיר' הלוי נ"ע אי לאו עד יום ה"א שיהא נאכל בליל שלישי', וכי איצטריך ביום למעט שאינו נשרף בליל רביעית היכא דהוי זמנו לשורפו כמו אם היה י"ט יום שלישי שאינו יכול לשורפו בי"ט, וס"ד שישרוף אותו למוצאי י"ט, קמ"לן ביום דאינו נשרף בלילה, אבל מיהו ס"ד נאכל ליל ג', קמ"לן עד יום. והתוספו' מקשי' למה לי [עד] (ב)יום, וע"ק נילף תודה (מפסח) [ופסח] מן שלמים. ע"כ. וע"ק אמאי איצטריך לרש"י להביא פסח דפי' וכן פסח, וי"ל דאי לא הביא אלא תודה לא מוכחא מלא יניח ממנו עד בקר שנאכל כל הלילה אחר היום, מצינו למימ' דהאי קרא אתי לומ' ליתן בקר שיני לשריפה ולא מיירי מאכילה, לכך הביא פסח בפירושו. מה להלן תכף לאכילה שריפה, פרש"י דגבי פסח כתי' והנותר ממנו עד בקר וכו'. פי' וה"ה לכל הנאכלין ליום ולילה אחד כגון תודה. פי' הקו' הכא לא כת' עד יום, פי' דאי כתב עד יום לא מצי למעט לילה. דהייתי אומ' (בעוד) [דעד] יום ג' תישרף ואפי' בלילה, לכך פרש"י דהאחד כת' בקדושים והאחד כת' (באחרי) [בצו], משו' דהפסוק (באחרי) [בצו] מיירי מאכילה וקרא דקדושים מיירי בשריפה.
לפי שצריך לומ' הבדלה בחונן הדעת, וק' ולימ' הבדלה בהביננו. ע"כ. אלמ' אור אורתא הוא, פי' מדתני שמואל לילי ובמתני' כת' אור ש"מ דשמואל אתא לפרש אור דתני במתני' אור לילה הוא. אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, וקש' אמאי לא תני אור משום לשון קצר בכל התורה. ע"כ. עקם הכתו' ח' אותיות דכת' מן הבהמה כו', וק' אמאי לא מוכח עיקום מקרא דלעיל דכת' אשר לא טהורה היא ומצי למיכתב הטמאה ואיכא עיקום מאשר לא היא, וי"ל דשאני התם הואיל ויצא מפי הגבורה נקט לשון נקיה. שהרי בזוב קראו מרכב, כו', והק' רש"י היאך מוכח מכאן דניזל בתר לשון יפה, הא דלא נקט מרכב גבי אשה, משו' דיש חילוק בין מרכב למושב, שמושב מטמא אדם לטמ' בגדים, ומרכב מטמא אדם ולא לטמא בגדיו. ותי' ע"כ מיירי האי מושב רכיב' הוא ולא מושב מדכת' יטמא, ולא כת' יכבס בגדיו, ואילו מושב מטמא אדם לטמא בגדים, ומרכב מטמא אדם ולא בגדים שעליו, א"כ הוה ליה למיכתב מרכב גבי אשה, ואפי' הכי שינה לשונו מפני לשון יפה, כך הפירוש והרבה טועין. וק' א"כ לקמן דפריך והכתי' ותרכבנה על הגמלים ומשני משום בעיתותא (דליליא) [דגמלים], מ"מ היה לו לכתוב ותשבנה דרך כבוד. ע"כ. והכתי' ותרכבנה, פי' ואמאי לא כתי' ותשבנה, ומשני משו' בעיתותא דגמלא רכבה, ואין לו לקרא לשקר.
<h2>דף ג:</h2>
[והכתיב והיא רוכבת] וק' ולייתי קרא ותקח אביגיל החמור ותרכב עליו ותלך אחרי דוד, והתם לאו ליליא הוה, י"ל מהירות שאני, אי נמי י"ל דהאי ואי' אי' כדלקמ'. רכבת כתי', והק' רש"י אמאי לא כת' יושבת חסר וי'ו קצר, ותי' דכל החסירות אתי לדרוש, וכי כתי' רכבת אתי לומ' דאע"פ שהוא לשון מגונה נקט ליה כיון דקצר הוא, אבל אי הוי תני ישבת לא מצי לומ' כן, דאפי' שהוא לשון מגונה נקט ליה כיון שהוא קצר, דהא ישבת לשון יפה הוא, ומשום הכי לא תני ישבת. מפני מה בוצרין, פי' הענבים. הגיעני כפול, לאו בפעם אחת לקחו דהא ע"כ צריך ליטלו בשוה כמו שהכתו' מוכיח. וכיצד היו נוטלים, היו כ"ד (בתי אבות) [משמרות], בכל שבוע היו ו' בתי אבות, כל אחד היה עובד יומו, ובשבת היו באין אותן בתי אבות של משמרת של שבוע זה ואותם שעתידין לבא אחריהם בשבוע זה וחולקין ביניהם י"ב לחמים, אותו של משמרה שעבדה נוטל (ז') [ה'] לחמים, וזה הבא נוטל (חמשה) [שבעה].
ואנא קא אכילנא משופרי שופרי, מכאן פסק שמותר לשתות(ו) עם גוי יין כיון שאמ' ישר' אני. לכך פרש"י דכבש היה, דאי הוה גדי לא הוה אליה קריבה לגבוה. אימ' להו ספו לי מאליה, וק' העולם אמאי לא עלה הוא עצמו, וי"ל דזקן הוה ר' יהודה ולא היה יכול לעלות הוא עצמו. ע"כ. אנא לא קאמינא, ומבכייתו לא היו יכולים להבין, לפי דאימ' הא דבכה היינו משו' יסורין שהיו לו. מוציא דבה הוא כסיל, תלמוד' קאמ' ליה. חקוקה, סופר היה, או שם עיר היה.
<h2>דף ד.</h2>
רב בר אחוה דר' חייא כו', כיצד רב אחא נשא אשה והוליד אייבו, ומתה אותה אשה, שוב נשא אשה אחרת והוליד ר' חייא, א"כ אייבו היה אחיו של ר' חייא מאביו לא מאמו ומת רב אחא, ואם ר' חייא נסבה בעל והוליד בת, ואותה נסבה אייבו אח ר' חייא והולי' רב, א"כ היה רב בן אייבו שהיה [אח] ר' חייא מאביו ובן אחותו מאם, דאחות ר' חייא לא הייתה קריבה לאייבו. ש"מ תלת, והא דלא אמ' ש"מ דלא בעי קריעה. ע"כ. דאמ' דינו דיני, לכך בדקו אחריו דסבורים שהיה גוי כדכת' [ישעיה ס"ו] העורכים לגד שלחן אומ' חי א-היך דן. אכיף ימא, אסיסני ביראתא, לפי' ראשון גר' אסיסני בשני סמי'ך שהוא לשון בסיס, לשון מיישב הפלטרין, וזה ל"נ דבסיס הבי'ת משובש. לכך פרש"י פי' אחר דאסנא לשון סנה.
שנ' וישכם אברהם בבקר, וק' אמאי מייתי האי קרא דביום השמיני ימול כו'. ע"כ. וע"ק היכי מוכח מוישכם אברהם כו' לימ' דהשכים לפי שיצא אדם מכי טוב. ע"כ. או דילמ' על השוכר לבדוק דחמירא ברשותי' קאי, וק' מאי קאמ' אמאי על השוכר לבדוק כיון שאין החמץ שלו, ואינו עובר בבל יראה בשל אחרים, וצ"ל דמצינו ללמוד מהכא דאסור לו לאדם להניח חמץ של אחרים בביתו בפסח ואף של ישר'. והא דפרש"י לקמן של אחרים (אי) [גוי] היינו לפי' דמוקי חילוק בין גוי שכיבשתו לגוי שלא כיבשתו, אבל ה"ה לכל ישר', וכמה הלכות מוכיחות כן, גבי ככר בשמי קורה וככר בפי עכבר. פסק. ולכך (יזהר) [יזהיר] בפני כל איש לבלתי יכנס גוי בביתו וחמצו בידו, דילמ' מניחו ואתי למיכל מיניהו, והא דאמ' לקמן דאינו אסור ה"מ מדאוריית', אבל מדרבנן אסור, ויש ראיות הרבה. חובת הדר הוא, פי' מן התורה הוטל על הדר ב"י ואפי' אינו שלו, וכי תימ' על השוכר לבדוק שאם לא יעבור בבל יראה וב"י, ש"מ שעובר בבל יראה וב"י מחמץ של ישר' אע"פ שאינו שלו. משמסר מפתח, פסק דמתוך הירושלמי משמ' דבעי מפתח ח...
<h2>דף ד:</h2>
המשכיר בית לחברו חזקתו בדוק, וק' פשיטא דחזקתו בדוק, דספק דרבנן לקולא ובדיקה לא הויא אלא מדרבנן. אלא מאי משו' אמירה, וק' והא כבר אמרת דלאו מששא אית ביה, וי"ל ה"מ גבי עדות אחרים, אבל כשהע'[ידו] על עצמם איכא מששא. לעולם אימ' לך חזקתו בדוק, וק' ואימ' איפכא. ע"כ. בביטול בעלמ' סגי, פי' מדכת' תשביתו. ומש' ביטול מדלא כתי' תבערו, ומש' הבערה מדלא כתי' תבטלו.
תנן התם גרסי', אע"ג דבפרקין היא, ול"ג תנן דמשמ' קשיא. אוכלין כל חמש, פרש"י ולא נמתין עד תחילת שבע דאתי לטעות ויאמ' דהשע' שביעי' שהיא שישי'. וק' מאי פסידא איכא מ"מ שורפו בשביעי, י"ל ה"פ שמא יאמרו משעת שביעי' שהיא שישית ולא ישרפנו. מנלן, פי' בעי אף לר' יהודה בעי משריפה ולא מאכילה. ע"כ. ואימא לרבות ליל ט"ו לביעור, פי' שלא ימתין עד הבקר. והק' רש"י והא כת' ביום דמשמ' ביום ולא בלילה, ותיר' היינו בכניס' של יום. ועו' הק' למה לי מביום הראשון תיפוק לי משבעת ימים (תאכלו מצות) [שאור לא ימצא בבתיכם], דמשמ' אפי' שעה אחת לא ימצא, ותיר' אי מההיא סד"א כו'. וק' היכי ס"ד לומ' ימים אין לילות לא, אימ' דילפינן מסוכות דהוה ליה יום ולילה. ע"כ. וע"ק מאי בעי ואומ' לרבות ליל ט"ו והא קא עבר זמן איסורא, וי"ל הכי פריך דאימ' לרבות כו', פי' דעד השת' לא הוי זמן איסורא. קמל"ן אפילו לילות, וק' היאך ילפינ' שאר לילות מהכא, הא לא חזינן מהכא אלא לילה ראשון, י"ל מדגלי קרא דביום בלילה הראשון בלשו' ימים ולא בפירוש לילה, קמ"ל דכל היכא דכת' גבי חמץ יום הוי לילה בכלל.
<h2>דף ה.</h2>
איתקש השבתת שאור לאכילת חמץ, וק' למה לי כולי האי לימ' איתקש השבתת שאור [לאכילת מצה], דכת' שבעת ימים תאכל עליו מצות אך ביום הראשון תשביתו שאור, י"ל אי גמרינ' ליה משבע' ימים א"כ לימ' דהשבתת שאור לא הוי (רשו' אלא) חובה [אלא רשות] דגמירו דשבעת ימים תאכל מצות דהיינו רשות, לכך ילפינן מבערב תאכלו מצות דהיינו חובה. וע"ק מאי אשמעינ' מהקיש' בתר' דבערב אסור (דבערב אסור) בחמץ הא יוצ' מהיקיש' דהשבתת שאור שהחמץ אסור מו' שעו', וי"ל התם מיירי באיסור כרת, והכא מיירי באיסור בעלמא. ביום כת', וק' ולימ' דביום היינו בכניסתו של יום כדאמ' לעיל, והיינו בכניסת ליל י"ד, וי"ל הא ליכא למימ' דא"כ איכא שמונת ימים שלא תאכל חמץ והכת' אמ' שבע' ימים, אבל לעיל הוי דרי' להשלים השבעה ימים שלימים, וא"כ הוי בכניסתו של יום, ואי הוי ביום ולא בלילה כמו הכא, א"כ קשו קראי להדדי דשבע' ימים. מצינו ארבעה עשר נקרא ראשון, והא דקאמ' לקמ' תנא דר' ישמע' מלא תשביתו, תרי תנאי ואליבא דר' ישמעאל. ראשון מעיקרא משמ', וק' מאי בא רב נחמן לתרץ והא כן אמ' אביי לעיל, י"ל ה"פ דראשון מעיקרא משמ' ב... דומיא דקראי הוי מעיקרא משמ'. ביום הראשון שבתון, פי' גבי סוכות שבתון ממלאכה למעוטי חול ש"מ, פי' דמותר במלאכה, משמ' דמלאכה במועד אינו אלא מדרבנן. אלא הני ג' ראשון, פי' לעולם אימ' לך דאך ביום הראשון משמ' יום י"ד וליכא לפרך משלושה ראשון, דהני ג' ראשון מיבעי ליה לכדר' ישמע', והראשון דגבי השבתה מיבעי ליה לראשון דמעיקרא. וק' מנא לך דהאי הראשון דהשבתה מיבעי ליה לראשון דמעיקר', אימ' האי דראשון חד מהנך ראשו' מיבעי ליה לתנא דבי ר' ישמעאל. ע"כ.
לא תשחט הפסח ועדיין החמץ קיים, פרש"י שאני כותלי בית המקדש דלא מכווני, פי' שהיו תחתיהם רחבים, דאם היו מכוונים א"כ בשש שעות חמה עומדת בראש כל אדם, וכי נטה אחר חצות מיד כל אור השמש נטה מכל החומה ומשחיר מיד לסוף ו' שעות כל החומה משחרת, אבל השתא שהיו רחבים תחתיהם כי נמי עבר שש שעות ועד אמצע ז' שעו' מאיר החומה. וק' דאייתי לא תשחוט על חמץ דם זבחי דהוי פסח, והא דרשינ' מזבחי המיוחד לי דהוי תמיד של בין הערבים. וק' היכי מפיק מהאי קרא ביעור משש שעות והלא תמיד נשחט בשש שעות וקרב בשבע והפסח אחריו. להכי גרי' רשב"ם לא תשחוט הזבח ועדיין החמץ קיים, פי' וזבח היינו תמיד, והתמיד נשחט בו' שעו', וא"כ יבער קודם דהיינו בתחילת שש. זמן שחיטה קאמ' רחמנ', וק' כיון דזמן שחיטה קאמ' היכי יכול לשחוט פסחים בשבע וזה בשש, י"ל ה"פ זמן שחיטה קאמ' וקאי אאיסורא, וה"ק זמן שחיט' קאמ', וכיון דאיכ' זמן איסור חמץ היינו משבע א"כ חזינן קאמ' רחמנ' לכל שישחוט לזמן איסור.
מצינו הבערה שהוא אב מלאכה, פי' וביעור הוי שריפה שלא לצורך. וק' אמאי לא מבעירו תחת קדירתו והוי צורך, וי"ל דא"כ מי שאין לו קדירה לבשל יהא יושב ובטל. וע"ק אמאי לא אמרינ' אתי עשה דתשביתו ומבטל לא תעשה דמלאכה, י"ל י"ט איכא [עשה] משבתון, לאו מלא תעשה כ"מ, ואין עשה דוחה לא תעשה [ועשה]. ואי בי"ט מי שרי, פרש"י וא"ת למה לי אך לומ' דבערב י"ט דמקצתו מותר ומקצתו אסור, הוה ליה להוכיח מביום הראשון תשביתו, דמש' מקצת יום ואי ביום כו', ותיר' דאי לאו אך היתי אומ' ביום מיירי אפי' בי"ט וביום משמ' בכניסתו של יום, דהיינו י"ט בין השמשות אבל כל י"ד יהא מותר. וק' למה לי למימ' מהאי טעמ', ליפרוך הכי, ואי בי"ט מי שרי והכת' שבעת ימים שאור לא ימצא, דמשמ' לא ימצא אפילו שעה אחת, וא"כ לא מצית לאוקמי אך ביום הראשון ביום ט"ו, וי"ל אי לאו ההיקשא הייתי דורש שבע' ימים היינו דווקא ימים ולא לילות, לכך נקט ההקיש דהוי עיקר.
<h2>דף ה:</h2>
שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, וק' דהכא נפקינ' אחרי' וגבוה מחד קרא וגבי אונאה במסכ' בבא מציע' מפקינ' תרויהו מתרי קראי, י"ל שאני התם דלא מצי למוכח תרוייהו מעמיתך, דאימ' עמיתך היינו רעהו. פסק. דאותם המפקידים חמץ אצל גוי וחוזרים ולוקחים אחר הפסח, יש עושין כן, דאינו עובר בבל יראה כיון שאינו ברשו', ונ"ל דעובר בבל ימצא כיון שהוא שלו אעפ"י שאינו ברשותו, ודווק' מפקיד אבל מוכר ונותן לא. ומעשה באשה אחת שהפקידה קמח אצל גוייה אחת ועשאתו פת בפסח, והתיר רש"י ליקח הדמים מאותה גוייה. ועדיין אני אומ', פי' [הקו'] אע"ג ששני הקראי כתיבי, מניין ליתן חומרא של בתים דהיינו בל יטמין ובל יקבל פקדון בגבולין, וקולא של גבולין דהיינו אבל אתה רואה כו' בבתים. לקמ' פריך קשי' רישא לסיפ', דמעיקרא אמרת בגבולין דאתה רואה של אחרים, וכי אתה מוקי חומרא דבתים בגבולין אז אמרת דאינו רואה של אחרים. וק' מאי קאמ' רש"י והיכא פריך ליה. לכך פריב"ן דל"ג כמ' שכתו' בספרים אמ' מר יכול יטמין ת"ל לא ימצא והא תני רישא שלך אי אתה רואה כו', דלמה המתין להקשותו עד הכא. לכך הכי גרסי' אמ' מר שלך אי אתה רואה כו', והא אמרת רישא יכול יטמין ויקבל פקדון ת"ל לא ימצא, ואסיפא דברייתא קא מתמ' דאמ' ג"ש דשאור שאור, דמוקי הקולא דגבולין בבתים ויהיה מותר לראות של אחרים בבתים ובגבולין, הא כבר דרשינ' מלא ימצא דגבי בתים לאסור חמץ של אחרים וש"ג, יכול יטמין, וכך מוקמינ' החומרא בבתים ובגבולין, א"כ משמ' דכבר מוכח שפיר דבבתים אסור של אחרים והיינו הא דפי' הקו' דפרי' לקמן, ומשני הא דקביל עליה אחריות, פי' הא דגבולין איירי בדלא קביל אחריות, וקרא דבתים איירי דקביל. גוי שכבשתו, פי' במלחמה. אמ' אביי איפוך, פי' נימ' הכי אין לי דאסור לקבל פקדונות כדמוכחינ' מלא ימצא מדלא כתי' לך, כדפי' הקו' לעיל אלא גוי שכיבשתו, גוי שלא כיבשתו מניין, ת"ל לא ימצא, פי' הקו' ולא כת' לא תמצא דמשמ' את שמצוי לך, שהוא שלך אסור ולא שאינו שלך, אבל לא ימצא משמ' לגמרי בין של אחרים, כגון שלא כיבשתו, ולא מצי מפיק ליה מלך, מדלא כתי' לך כדפי' הקו' לעיל, דהא מוקמינ' לעיל לגוי שכיבשתו דנראה יותר לאסור, ומלא ימצא, ולא כת' לא תמצא, לגוי שלא כיבשתו. וק' היכי מפקינ' מלא ימצא גוי [שלא] (ש)כבשתו והא מוקמינ' לעיל ימצא למעוטי פקדונו' והטמנה, י"ל מסיפיה דקרא דכת' בתיכם קדריש. ע"כ. לך לך תרי זימני, פי' האי לא ימצא דקאמ' תלמודא הוי התירא, מדכת' תרי זימני לא יראה לך שאור בכל גבולך, וכת' לא יראה לך שאור ולא יראה לך חמץ ולמאי איצטריך לא יראה לך שיני [מלא] (מ)יראה ראשון נפק', ואם אינו עניין לחמץ תניהו עניין כמ' שכת' לא ימצא לך, דמשמע אפי' מה שמצוי לך אינו אסור אלא א"כ שלך, אבל גוי שכבשתו מותר, וחמץ מיבעי כדכת' בביצה [ז' ע"ב] אם נאמ' שאור ולא חמץ, שאור שחימוצו קשה שיעורו בכזית, אבל חמץ שאינו קשה [אין] שיעורו בכזית, ואם נאמ' חמץ ולא שאור הייתי אומ' חמץ שראוי לאכילה שיעורו בכזית אבל שאור לא, קמל"ן. וק' דהכא משמ' דלא ימצא הוי היתר ולעיל משמ' איסור', י"ל דלעיל מיירי בדלא קביל, והכא מיירי דקביל אחריות. והק' ריב"ן הרבה קושיות בזה ההלכה ולא היה פנאי לכתבם. ל"ג רש"י ת"ל לא ימצא, דלא שייך למי' [ת"ל] אלא היכא דאמ' יכול או מניין. איכא דאמ' עד אלא למאן דאמ' כממון דמי לא ימצא למה לי, פי' מלא יראה נפקא דהא הוי שלך, דאפקיה רחמנ' בלשון לא ימצא, פי' ולא כת' לא יהיה, לומ' אותו חמץ שיכול ליקחנו בכל שעה שירצה.
<h2>דף ו.</h2>
למימ' דשכירות קנייא, פי' דשאלה הוי כמ' שכירות. כופה עליו כלי, ומיירי בצריך למקומו, דאין כלי ניטל אלא בדבר הניטל. וק' אמאי לא אמרינ' מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ויכול לבערו בי"ט, וי"ל דלא אמ' מתוך אלא היכא דהוי שום דבר לצורך י"ט. המוצא חמץ של גוי, והק' הקו' אמאי אינו כופה עליו כלי, ותי' כו'. הדר הקש' אמאי אמ' בההיא דלעיל דכופין, הוה ליה למי' שעושין מחיצה, ותיר' דאין עושין מחיצה בי"ט. הדר הקשה היאך סגי בכפיית כלי הא חיישינ' דיש לו צורך מהכלי ויקחנו, ותיר' דמשום חד יומ' סגי. היוצא בשיירא קודם ל' יום אין זקוק לבער, ואע"פ שהחמץ בביתו אינו עובר עליו דמבטלו בלבו במקום שהוא, ואין כאן חמץ מדאוריית'. אפי' מראש השנה נמי, פי' הקו' דעתו לחזור בימי הפסח, וההיא שעתא לאו ברשותי', וכשרואהו עובר. וק' ניבטליה בליל י"ד בכל מקום שהוא, נר' לתרץ דהכי פי', כו' דעתו לחזור בפסח וישכח ויאכלנו. קודם ל' אין זקוק לבער, פי' דעוד לא חלה עליו בדיקת חמץ וכשיבא י"ט פטור כמפולת, תוך שלושים יום זקוק לבער שכבר חלה עליו מצות בדיקה, וכשיבא י"ט פטור כמפולת דנפלה, משמ' דיעבד אבל הכא לכתחיל' מיירי.
<h2>דף ו:</h2>
ויהי אנשים אשר היו טמאים, וק' דאמ' ח' פרשיו' נאמ' בו ביום למשה ביום שהוקם המשכן והיינו היום הראשון מניסן ופר'[שת] טמיאי' היה חדא, וא"כ איכא בין ראשון מניסן לפסח שיני יותר מל' יום, וי"ל דפרש' טמאים אחרת איכא מהאי פרש' שהזכיר כאן. וע"ק דאמ' מישאל ואלצפן חל שביעי שלהם בערב פסח. צ"ע. ממאי דבריש ירחא קאי, וק' מאי קא בעי פשיט' דבריש ירח' קאי דכת' החדש הזה ואמ' כזה ראה וקדש, וי"ל מיהו הכת' דכת' דברו אל כל עדת ישר' לאו בריש ירחא הוה. אתייא מדבר מדבר, פי' מדבר מבהעלותך ממדבר דפקודים, דמה להלן במדבר דפקודים דהוי חדש ראשון והתם כתי' ואת כל העדה הקהילו באחד לח', ומהתם נפקינ' דמשה אמ' לישר' באחד לחדש כך נימ' הכא. אין מוקדם ומאוחר בתורה, בירולשמי מפר' טעמ' שלא יהיה הכהן גס על שקורא ראשון בתורה. אבל בחד עניינא מאי דמוקדם כו', וק' דהא כת' סקל יסקל. ע"כ. פרט וכלל הוא, פרש"י שלא תאמ' קשיא היא, וה"ק ליכתוב פרט לבדו בלא כלל, ותיר' להכי לא כתב הפרט לבדו שלא תאמ' נדונו בבניין אב ויהיה הפרט בניין אב וירבה כל דדמי ליה ולא דבר אחר, ואתי כללא בתרא לרבות כל מילי אפילו לא דמי לפרט וא"כ כללא קמ' הוי מיעוט. אי הכי אפי' בתרי ענייני נמי, וק' מאי פריך והא כבר אמרת דבתרי ענייני אין דנין, וי"ל ה"פ דמתחילה פרי' לפי דס"ד דלא דרשינ' כלל ופרט אלא כי הם כתובים בחד עניינא, ולהכי פריך, אי הכי דבחד עניינא מאי דמוקדם מוקדם וילפת ליה מכלל ופרט, מכלל ופרט נמי קשי' לך דהיאך דרשינן כלל ופרט, היכא [דהוי] (ד)בתרי ענייני'. אלא למאן דאמ' אין דנין אותו בכלל ופרט, אלא בריבה ומיעט וריבה.
הבודק צריך שיבטל, פי' סמוך לבדיקה מיד צריך, דאף למחר צריך לבטל אחר שיבערנו קודם שש, שהרי כבר זכה בחמץ שביטל כשיאכל למחר ומה ששמר צריך לבטל, לפי דאין אנו מוזהרין על חמץ שנשתייר בצינעא [לבטלו] (לשומרו), והכי יאמרו כל חמירא דאית לי תחות שמייא דלא חזיתי' ולא ביערתי' ליבטיל ולהוי כעפרא. שמ' אומ' שלא יברך על ביעור חמץ בשעת בדיקה עד שימצא חמץ. מפי הרב מדנפיירא. סופי תאנים ומשמר שדהו מפני ענבים, וק' אמאי לא אמ' משמר שדהו [מ]פני תאנים, וי"ל דאיירי (שמיירי) שליקט כל התאנים המבושלות. ופטורין מן המעשר, פי' אלמ' אע"ג שמשמר סופי תאנים עם הענבים כיון שאינו מקפיד לא חשיבי [ו]שימור דלאו אדעתי' לאו שימור. שמא ימצא גלוסקא יפה, פי' קודם זמן ביעור. פרש"י שמא ישהא אותה אפי' רגע וישכח לבטלה ויעבור על לאו, דאם לא ישכח ויעשה במזיד א"כ משמר הוא אלא שמא ישכח. ופריך וכי משכחת ליבטליה, וק' מאי קבעי והא כבר אמ' דלא יבטלו שישכח לפי דחס עליה, וי"ל דה"פ וכי משכחת ליבטליה, דנהי דחס שלא לשורפו, מ"מ מדברו לא הוי חס מלבטליה. בור בר' הר', וק' אמאי לא קאמ' נמי אשו שאם נטל שאינו ברשותו והדליק גדישו חייב, י"ל להכי נקט הכי שהכת' קראו בעל דכת' בעל הבור, ובחמץ כתי' לא יראה לך, שלך, אבל גבי אש לא מצינו אלא ויצא אש. וע"ק אמאי לא חשיב מעשר שיני. ע"כ. ממילתי' דר' אליע' משמע דחמץ מו' שעות ולמעלה חייב בבל יראה ובבל ימצא.
<h2>דף ז.</h2>
המקדש משש שעות ולמעלה, פרש"י מתחילת ו' שעות. ול"נ דבכוליה שמעת' משש שעות היינו מסוף שש, לכך פריב"ן דמשש שעות היינו מסוף שש, ונפקינ' מחיטי קורדנייתא דלאו חמץ אלא מדרבנן ואפי' הכי לאו קידושים. דיקא דמי דקתני היה יושב כו', פי' דיקא נמי דמיירי דלא החמיצה דקתני היה יושב, דמשמ' דמשו' כבוד רבו הוא מבטלו ואם היה בביתו היה יכול לבשלו, ואם החמיץ אמאי נקט יושב, והא אפי' היה בביתו לא יכול לעשות אלא ביטול דלא יכלו לבשלו דמוקצה כיון דחמץ הוא, אלא ודאי מיירי שאין לו חמוצה. והק' רש"י למה נקט יושב בבית המדרש לינקוט דהוא במקום אחר שאינו יכול לבוא, ותיר' נקט ליה משו' י"ט דאורחיה לבא לבית המדרש בי"ט, אבל משום שבת לא נקט ליה דאיכא לאוקמי' בחמץ גמור וקודם זמן איסור. ומקשי' העולם אמאי נקט גבי שבת יושב בבית המדרש אפי' היה בביתו לא היה יכול לתקנו, וי"ל דמצי להשליכו לכלבי'.
מ[ל]פני סוחרי בהמה, פרש"י דאימ' מן הלוקח נפל. והק' רש"י ואימ' דהוה ליה לומ' דמיד מוכר נפל, וא"כ חולין הוא דמיד שבא ליד המוכר מיד הקדיש מן המעות חל על הבהמה, ומתר' ספק איסורא לחומרא. תיבה שנשתמשו בה מעות חולין ומעות מעשר, קס"ד השתא דלעולם אינו מניח חולין ומעשר בהדדי. ציבורין ציבורין, פי' דרכו להניח חולין ומעשר בזוית זו וחולין ומעשר בזוית אחר וביום אחר. ובהר הבית לעולם חולין, וק' והא אמ' דאין אדם נכנס לא במקלו ולא בתרמילו ולא בכסף שבסדינו, י"ל ה"מ לעשות סחורה לא בא אדם לשם אבל אורחיה הוא דאדם הולך לשם ומעות בכנפו ונפל. ובירושלים בשעת הרגל, פי' בשאר שווקים דא"כ קשי' דהא כבר אמרת דלעולם מעשר.
<h2>דף ז:</h2>
בלבער כולי עלמ' לא פליגי כו', ק' במילת הגרים אמאי מברכינן למול אחר המילה. ע"כ. וע"ק אמאי מברכינן על ביעור חמץ דאיכא מחלוקת. וי"ל דהכי הילכתא. והלכתא על ביעור חמץ, זה אחד מג' מקומות דפוסק כמחלוקת ולא פסק ממה שכולם מודים. דבעידנא דאגבהה נפק ביה, וק' א"כ אמאי מברכינן אחר והא כל הברכות מברכינן עובר. ע"כ. דכולי עלמ' מיהא מעיקרא בעי ברוכי, מנלן, אמ' רב יהוד' כו', וק' דלא שייך לומ' מנלן אלא כי אמ' אחריו ת"ל או דכת'. וי"ל אלעיל קאי ארב פפי וארב פפא שפליגי במילתי' דרב יהוד' רבם דאמ' הבודק צריך שיברך, ופליגי לימ' דמאי מברך עד בלבער כ"ע לא פליגי דוודאי להבא. פי' כן שמעו מרב יהודה רבם דהוי לבער להבא, ולכך יברך קודם המצוה, א"כ שמעו מרב יהודה דצריך לברך קודם המעשה, והכא בעי מנא ליה לרב יהודא הא, והשת' שייך שפיר לומ' ומשני דאמר רב יהודה כו', ניחא. לוויה. אכתי לא גברי חזי, פרש"י בעל קרי, וי"מ כגון טבילת הגר.
לאור הנר מנלן, וק' מאי קא בעי, והא אמ' לעיל דאור היינו לילי, א"כ ילפינן דבעי לאור הנר, וי"ל ה"פ מנלן באור הנר יותר משאר נרות. וחיפוש מנרות, פי' וחיפוש דחמץ מחיפוש דנרות דלא מצית לומ' וחיפוש דגביע דילפינן מחיפוש דנרות, דאדרבה התם בגביע היה ביום. וק' למה לי לאחשובי כולי האי לא לימ' אלא למדנו חיפוש מחיפוש וחיפוש מנר א-הים נשמ' אדם כו', וי"ל דאימ' נר א-הים כו', דהאי חיפוש לא קאי אנר אלא להקב"ה, לכך מייתי קרא דבעת ההיא אחפש כו'.
<h2>דף ח.</h2>
ואע"פ שאין ראיה לדבר, פרש"י דדברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן. וק' והאי מילף הוא גילוי בעלמ' הוא דכת' גבי נר חיפוש כדפרי' בבבא קמ' בריש פיר' דבב' קמ', ותיר' הר' מאיר מלונדריש דה"פ אע"פ שאין ראיה לדבר דהא כת' חופש כל חדרי בטן, לאו אנר דלעיל קאי אלא אהק[ב"ה], וא"כ אפי' [גלוי] מילת' ליכא. אין בודקין לאור החמה, פי' היכא דלא בדק ליל י"ד לא יכול לבדוק למחרתו לאור החמה. ואמר רבא אבוקה להבדלה מצוה, וק' אמאי מייתי מילתי' דרבא הא כבר מוכח שפיר, וי"ל אי לאו מילתי' דרבא ה"א דאם היו לו שניהם נר ואבוקה יבחר מה שירצה נר או אבוקה, קמ"לן מילתי' דרבא דצריך ליקח אבוקה. ונוגה האור, משמ' דאור הוי טפי מנוגה (הנר) [כנר] לפני אבוקה.
גג היציע, פי' תוס' דמיירי בתוך הבית. הא דמדלאי, וק' דאמ' [לקמן קי"ב ע"א] דאין מכניסי' אוכלין תחת המטה. ע"כ. אי הכי שמן נמי, פי' אי א"ב דמשבשת' היא א"כ ניחא, אלא אי אמרת דמתרצת' היא ובמסתפק, א"כ קשיא. אי נפל למ' לי בדיקה, וק' מאי פריך והא תני דאין מחייבין אותו לבדוק, אלמ' דאין צריך, י"ל ה"פ אי נפל אמאי נקט מפני הסכנה, אפי' אין בו סכנה אין צריך בדיקה. ומשני כשאין הכלב יכול לחפש, וע"כ מיירי דהוי ספק אם יש חמץ, דאי ידעינן בודאי דהוה חמץ, אפי' כשאין הכלב יכול כו' צריך בדיקה, והכי משמע לקמ'. וק' לוקמ' כגון דנפל בחור וכדלעיל, צ"ע. עשו אוצרות שכר כו', מתוך הירושלמי משמ' שצריך לבדוק הבתים והחדרים שמכבדין ומטאטאין ג' ימים קודם הפסח, אע"פ ששוב לא נשתמשו בהן חמץ, שלא תחלוק, אך מקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך בדיקה מהאי טעמ', הר"ם ברי"ט. היכי אישתמש, פי' אי אישתמש ולא הוזק הרי אין כאן סכנה, ואי לא אישתמש אין צריך בדיקה.
<h2>דף ח:</h2>
הרי זה צדיק גמור, ולא הוי על מנת לקבל פרס. עגלת בקר תקח בידך, פי' על שפשעת נגדי שיראתה לילך כמצוותי לכך תקח העגלה להביא קרבן. ש"מ. מלמד שתהא פרתך כו', וק' היכי נפקי' (מהאי קרא) חולדה וחיה ופרה ותרנגול מהאי קרא, י"ל ה"פ מהאי קרא לא יחמוד איש ארצך, פי' לא יחמוד החומד. דהיינו חולדה וחיה, ולא איש שלך היינו תרנגול, כתרגומ' איש היינו גבר, ולא ארצך דהיינו פרה, דאמ' [שבת קי"ח ע"ב] מעולם לא קראתי (לשדי שדי אלא לשדי שורי) [לשורי שורי אלא לשורי שדי] כו'.
<h2>דף ט.</h2>
מתני'. אין חוששין שמא גררה חולדה, פירש"י שאם בדק באותו פינה אין חוש' כו', וק' דהא יכול לאשמועינ' מרישא דקתני כל מקום שאין מכניסי' חמץ אין צ"ב, אלמ' אע"ג דלא בדק לכאן אין חוששין שמא גררה חולדה לכאן וכ"ש הכא שבדק כבר. ע"כ. גמ' הא חזינא דשקל, וק' והא ספק ספיקה הוא, ספק לא הביא בבית בדוק ואת"ל הביא שמא אכלתיה, י"ל ה"פ טעמ' [דלא] (ד)חזינ' דשקל והביאה לשם או לכאן הא חזינ' כו', דהשת' חד ספיק' הוא. כל מקום שחולדה וחזיר כו', פי' רש"י ובציר ממ' יום ליכ' למיגזר. וק' והא גזרינ' שמ' מעוברת באה כאן ובבציר ממ' יום איכא למיגזר, י"ל לא שכיחי ואזלינ' בתר רובא. בבשר לא משייר', והא דאמ' בעלמ' דמשיירא, שאני בשר נפלים דרכיכי ולא משיירא. האי מאי, פירש"י אפי' אמרת בשר משיירא, וק' כיון דאמרת דמשיירא מאי קאמ' אימ' אכלתי' והא משיירא, י"ל ה"פ אפי' דבשום פעם ולא לעולם. אימר הוה אימ' לא הוה, וק' והא ספק ספיק' ברשות היחי' וא"כ טמא, וי"ל דהוי ספק קרוב לוודאי דאכלתיה.
חזקה על חבר כו', ואין להקשות אמאי נקט חבר אפי' עם הארץ דאמרינ' רוב עמי הארץ מעשרין הם, דהתם מטעם רוב. ואי' אי' ספק ספיק' ומעיקר' כו' ועביד כר' אושעיא, וק' היכי מצית לומ' דעביד כר' אושעי', וכי נחשדו חברים להפקיע מיד מעשר. ע"כ. וע"ק לריב"ן אמאי לא קאמ' דילמ' הכניסו דרך גגות וקרפיפות, וע"ק אמאי נקט חבר שמת, י"ל דוקא נקט מת, דאי הלך למדינת הים לא הוי בחזקת מתוקנים. מערים אדם על תבואתו ומכניס במוץ שלה, פרש"י דאינו חייב עד שיראה פני הבית דכת' בשעריך, ועוד דתניא חסידים הראשונים כו', וא"כ כיון דלא היה נגמר מלאכתו כשעבר דרך פתח, א"כ לא טביל למעשר [אלא] מדרבנן והיורש יכול לאוכלו אפי' אכילת קבע, ואע"ג שהיורש בא מכח אביו וכיון דהערים אביו הוה ליה למקנסיה כו', אפי' הכי מותר היורש לאכול אכילת קבע. וק' גבי חמץ נמי נימ' כיון דמדרבנן הוא דמדאוריית' בביטול בעלמ' סגי, ולימ' דאם מת חבר דביתו בחזקת בדוקה כמ' דנימ' גבי יורש. וי"מ לכך פרש"י דהחזקה מועיל ליורש דלעולם מהדר אתירוצא קמ' דעל ידי החזקה שרי אף מדרבנן לאכילת קבע. ועי"ל דכיון דחמץ אזיל בו לחומ' דצריך לבדוק במקום שלא ראינו חמץ אזלינן בו לחומרא. והק' רש"י נהי דלא טבול למעשר לעניין אכילת עראי דמותר לאכול ממנו אכילת עראי, מ"מ הוא אסור לאכילת קבע, כדחזינ' שאר תבואה קודם שמרח שעדיין הוא בשבולים אסור לאכול אכילת [קבע] כן נימ' הכא, ותיר' הא דאסור לאכול אכילת קבע משאר תבואה היינו מדרבנן דמדאוריית' שרי אפי' אכילת קבע כיון שלא נתמרח, דכת' דגנך דיגונך, והכא ספק איסורא דרבנן אזלינן לקולא וסמכינן אחזקת חבר. כדי שתהא בהמ' אוכלת, כל אכילת בהמה קרוי אכילת עראי, ואפי' אכילת קבע קרוי עראי, להכי נקט בהמתו, דהוא הדין (מ)אדם (אחר מיורש) מצי לאכול אכילת עראי, אבל אכילת קבע אסור לאדם (אחר). וק' אמאי אסור ליתן לבהמתו טבל יותר מחלב ודם. ע"כ. ולכך אהני הערמה, דאי לאו הערמ' תבא איסור אפי' עראי כי נתמרח, ואף לבהמה. וק' למה ליה להערים ליתן לבהמתו, והא אפי' בלא הערמה מותר ליתן לבהמתו, דטבל מותר בהנאה, וי"ל לכך פרש"י ליורש דמותר באכילת קבע.
<h2>דף ט:</h2>
ובא כהן והציץ, פרש"י לפי' ראשון שהיה קרוב ויודע היה הפסוק דעל כל נפשות מת לא יבא. ולהאי פי' קש' דהיכא דאמ' דמטמ' לקרובים היכא שהם בני קיימ', דומיא דאביו ואמו, אבל נפל לאו בר קיימא הוא והיאך נטמא, לכך פרש"י פי' אחר שהיה מבני [הבית] (העיר). וק' היכא קאי האי בור, אי בר' הרבי', והא ספק ברשו' הרבי' ספיקו טהור, ואי ברשו' היחי' ספיקו טמא. ע"כ. וטהרוהו, ע"כ מיירי שהיה הכהן ממלא כל פי הבור, והשת' ליכא ספק ספיק', כדפי' התוס'. ספק גררוהו ספק לא גררוהו וקאתי ספק כו', וק' לימ' שאני הכא דאיכא למימ' העמ' טהור ע"ח ואימ' לא נטמא. צ"ע. נהי דשיורי משיירא, וק' דהא אמ' לעיל בבשר לא משייר', י"ל קאי ארבא דאמ' האי מאי, פי' דנהי דבבשר משיירא. ודאי גררוהו, פי' להכי טהרוהו, ולא דמי למתני' דאמ' הא חזינ' דשקל חיישינן, דהא דחיישינ' דאימ' דוודאי לא אכלוהו. ולא חיישינן לחולדה, פי' פריך ארישא דמתני', דאמ' אין חוששין כו', כי לא חזינ' דשקל והא חיישינ' אפי' דלא חזינן. ומשני הרישא מיירי בבודק בי"ג, וק' כיון דדוקא הסיפא דחיישינ' בבודק בי"ד, א"כ אין לדבר סוף. ע"כ.
היינו תשע חנויות, וק' והא האי בית בחזקת בדוקה, ומספק אל תאסרנה, י"ל דהכא מיירי בחמץ דאוריית', כגון שלא ביטל. וע"ק היכי מוכח בדיקת חמץ דהוי דרבנן מנבילה שהיא מן התורה, י"ל להא מדמה לנבילה לומ' דצריך בדיקה. ובנמצא הלך אחר הרוב, וק' לרב דאמ' בשר שנתעלמה מן העין אסור למה מותר, וי"ל ובנמצא ביד גוי. ואומ' הר' מאיר דאי נמצא ביד ישר' מיד צריך הוראה והוי קבוע, אבל נמצא ביד גוי לא צריך הוראה מיד עד שבא לפנינו, וא"כ הוי פרוש, ולעיל כי נימא ביד עכבר הוי קבוע דחזינ' שלקחו מן הקבוע, אבל כי נמצא ביד לא חזינ' ממאן שקיל והוי נייד. שני ציבורין ושני עכברין, וק' אמאי לא בעי משני ציבורין ועכבר אחד ושני בתים אחד בדוק ואחד אינו בדוק ואתא ושקל ולא ידעינן ממאי שקל מאי דינו, הא יכול לילף מרישא משתי קופות.
<h2>דף י.</h2>
ציבור אחד של חמץ, לא מצי למינקט שני ציבורין דלא דמי לשני שבילין שאין טומא' אלא לאחד מהם, וכן לא נקט שני עכברים משו' דלא היינו ב' שבילין דאמ' כל חד וחד לביתיה עייל. ציבור אחד של חמץ ולפניו שני בתים בדוקים היינו שני שבילים, וק' אמאי לא פשטינ' מסיפ' דשתי קופות דספיקו מותר ולקולא, וי"ל הכא מיירי בחמץ דאורייתא שלא ביטלו, והתם בשתי קופות מיירי בתרומ' דרבנן בזמן הזה. ויליף מב' שבילין דאוריית', וק' כיון דחזינ' הכא דודאי על אזלינן לקולא כ"ש כי הוי ספק על ספק לא על, א"כ מאי קא בעי לקמ' מספק על ספק לא על. ע"כ. והך דשתי קופות לא מצי למילף משני שבילין. ע"כ. לכך פי' הקו' דהמת שוכב לרוחבו, דהשת' ליכ' תרי ספיקי כי אם חד ספק, ספיקה אם נכנס אם לא נכנס, ואת"ל נכנס ודאי האהיל עליו. ועשה טהרות, לטהר טהרות קא בעי, אבל לא בעי דאם צריך לטבול, דאפילו בספק טומ' בר' הרבי' צריך לטבול דומיא בנהרא מלי טבילי. בבא לשאל עליו וע"ח, לא מיירי דאמ' מה יהיה ממני ומחבירי, דא"כ כולי עלמ' מודו דכת אחת היא, אלא מיירי דאמ' מה יהיה מעלי, ואחר כן בעא מה יהיה מחברי. דר' יהוד' מדמי לזה אחר זה, וק' מאי קא מדמי טומא' דאוריית' לבדיקת חמץ דרבנן, וי"ל דרש"י הרגיש בו דפי' אפילו למאן דמחמיר הכא בבדיקת חמץ אזיל לקולא.
ובפלוגת' דר' אליעז' ורבנן, וק' א"כ משמ' דפליגי בחמץ, ורש"י פי' דמאן דמחמיר התם מודי בחמץ, וי"ל ה"פ ובפלוגת' כו', פי' פליגי התם ולא פליגי בחמץ. וק' מאי שנא דפי' הכא דמאי דמחמיר התם ולא פליגי בחמץ, ולקמ' על הניח עשר ומצא תשע' פי' דמאן דמיקל בהא מיקל בהא. ובפלוגת' דר' מאיר ורבנן, וק' לפרש"י דפי' דאפילו לר' מאי' דמחמי' כו', הוה ליה לומ' היינו שלא ג... ע"כ. על בדק ואשכח, וק' כיון דבבדק ואשכח איכא פלוגתא כ"ש כי בדק ולא אשכח, ואמאי בעי אי בדק ולא אשכח, י"ל ה"פ על בדק ואשכח החמץ בפינה אחת ובעי אם צריך בדיקה בכל הבית. חולין ומעשר שיני מעורבין זה בזה, וק' לפרש"י אמאי מביא סלע לחללו, והא יכול לחללם מיני' וביה על אותו מעות עצמו, וי"ל דאין מחללין מעות על מעות. וע"ק אם נימ' הכי בחמץ א"כ ניזיל לחומרא, ומנלן דניזל לקולא גבי חמץ, וי"ל (דדחינן) [דמחללינן] הכא המעו' זה בזה אע"פ דלאו סברא הוא לומ' לה אמ' כ"ש גבי חמץ דניזיל לקולא אע"פ שסברא הוא. ע"כ.
<h2>דף י:</h2>
שאני אומ' אדם נכנס לשם כו', דהכא תלינן באדם טמא וכן גבי צלוחית, ובפ"ק דנידה גבי ככר על הדף תלינן באדם טהור, וי"ל דהכא מיירי שאדם גנבה א"כ מוכח מילת' דעם הארץ הוה והוה טמא, וכן גבי צלוחית אי הוה טהור לא הוה נוגע למי חטאת לטמאותו. ע"כ. בממוניה לא אטרחוהו רבנן, וק' דהא אמרינ' לעיל ניחא ליה לאיניש למיעבד מצוה בממוניה, וי"ל שאני הכא דבלאו ממונו יכול המצוה להעשו' דשמא יאכל הנחש הכל, אבל התם ליכא למימר הכי. יבדוק בתוך המועד, פרש"י בשעה שישית של יום, ול"נ דאמאי שני בלשנייה דלא קאמ' בשע' הביעור, ולכך משנים התוס' הפירו'. יניחנו בצנעה, כגון שהניח עשר ומצא תשע אבל אם לא ידע כמה הניח אע"פ שלא הצניעו אינו צריך לחזור ולבדוק. הרב מפס.
<h2>דף יא.</h2>
שלא ברצון חכמים, פי' דחיישינ' שמא יאכל ממנו לפני העומר. קוצרין בית השלחין, פרש"י מאן שמעת ליה דאמ' מיחו ולא מיחו, פי' שהיה בידם למחות ולא מיחו. וק' אמאי לא חשיב בית הזבלים וקא חשיב בית העמקים, ובפ' כל הקורבנות חשיב איפכא, וי"ל דבית הזבלים אפי' דיעבד פסול, אבל בית העמקים בדיעבד כשר. קמח קלי תנן, פרש"י דלאו ראוי לאכיל'. וק' והא כת' וקמח וכרמל לא תאכלו אלמ' דראוי לאכילה, וי"ל התם במהובהבת מעט, אבל המיובשים אינם ראוים. בדותא, בדלי'ת, וי"א ברי'ש לשון חיצונ'. חבל בחבל מיחלף, פרש"י לגבי חמץ טעמ' דרבנן משום דהוא עצמו מחזר עליו כו', וק' גבי שמן נמי האי טעמ' ואמאי גזור רבנן, וי"ל משום דאינו מחזר לשורפו משום שום איסור כמו גבי חמץ. בכור שאחזו דם, פי' שונטרואה בל'[עז], ואם לאו מקיזין אותו תמות.
<h2>דף יא:</h2>
ולר' יהודה מי אמ' אדם בהול, וק' אמאי לא פריך כן לרבנן דאמ' דאמרי' אדם בהול, מדקאמ' כ"ש אי לא שרית ליה כו', וא"כ הוה ליה ליפרוך מרבנן לרבנן דבכור שאחזו דם, וי"ל דטעמ' דרבנן גבי בכור לאו משום בהילות אלא משום ריוח של הקדש. לחם בלחם מיחלף קידור בקירצוף לא מיחלף, ולא מצי לאוקמי טעמ' משו' בדילי מיניה לר' יהודה דתרוייהו בין בחמץ בין בקרצוף בדילי מיניה, וליכא חילוק בינייהו אם לא כי האי גוונא דלחם בלחם מיחלף כו'. אחד אומ' בג' ואחד אומ' בה' וה"ה דהוה מצי לומ' אחד אומ' בשנים ואחד אומ' בארבע מתחלת שעה ראשונה. וק' והא אמ' לקמ' אחד אומ' קודם הנץ החמה ואחד אומ' אחר הנץ החמה בהך לא טעו, י"ל היינו כשמדקדקין מלכוון הנץ החמה. וק' אמאי לא אמרינ' שזה יודע בתרי עבורי וזה אינו יודע כו' והוי עדותן קיימת, י"ל בתרי [עיבורי] (שיעור) לא טעו אינשי.
<h2>דף יב.</h2>
בכמה בחדש באיזו יום, וק' כיון דבעי בכמה בחדש אנו יודעים באיזו יום, וי"ל דאי לא חשיב באיזו יום א"כ בציר ליה מז' חקירות. בדיקות עדות שאתה יכול להזימה, פרש"י שאתה יכול להזימה מחקירות דלא שייך לומ' בפ' ע"ה ממאי דאמ' בארירן הרגו. והק' רש"י א"ה כי אמ' מחקירות איני יודע אתה יכול להזימו מבדיקות, ותיר' דלא שייך למ' בפ' ע"ה גבי בדיקות. חקירות נמי דאיזו שעה עדות שאי אתה יכול כו', והק' ריב"ן אמאי לא בעי חקירות דאיזו יום נמי עדות שאי אתה יכול להזימה דאמ' מטעא טעינא מעיבור. יהיבנן ליה כל טעותייהו, בסוף פירו' הק' רש"י מאחר שהוזמו מן השעה מאחרי' הוה לן למימ' בטל העדות להציל הרוצח דכת' ושפטו ולמה יהבינן להו טעות, ותיר' הא דיהבינן כל טעות זו להציל העדים ממיתה, אבל לא (לבטל) [לקיים] עדותן, דהא אפי' לא יהבינן כל טעותייהו אלא טעות שלפניו בטלה העדות, דכי קאמ' שעה ג' היה מעשה, והעדים מעידין אות' משעה ג' ושעה ד' השת' צריך לומ' שעה ב' היה וחבירו אומ' שעה ה' השת' בטל העדות, דבין ב' לה' לא טעו אינהו, דהא איכא בין ב' לה' ג' שעות. וק' דילמ' דהא דאמ' ב' לסוף ב' והא דקאמ' ה' בתחילת ה', ולא הוי אלא ב' שעות ושפיר טעו, וי"ל דאיירי כי מרחקי עדותן בכל שתוכל אז יש ביניהן ד'.
<h2>דף יב:</h2>
ניכול כוליה שית, לאו דווקא שית, שהרי צריך לשורפו לכל הפחות בסוף שש קודם שיכנס זמן חיובא דאורייתא. ולהך לישנ' דר' יהוד' דאמ' אדם טועה שעה ומשהו ניכול עד סוף ה', וק' אמאי אמ' אלא טעי שעה ומש', אפי' טעו שני שעו' יכול לאוכלו עד סוף ד', דבין ה' לז' לא טעו אינשי. עדות מסורה לזריזין, וק' וכי הרי [זו] זריזותם כשנותנין להם ג' שעות בטעו' כשאחד אמ' בג' או ב' לר' יהודה, וי"ל דקרי ליה זריזו' היינו היכא דליכא למיטעי כגון אחד אמ' בה' ואחד אומ' בז', וליכא למיטעי דאיכ' הכירא בעבור החמה, וקרי זריזות בעבור שמבינים כשהחמה במזרח וכשהוא במערב, אבל היכא דליכא היכרא בחמה כגון בה' ובג' לא קרי ליה זריזין, ובחמץ לכל מסור, אי הוה חמץ מותר לשרוף בשתים, הוה מסור לכל. והא דאמ' עדות מסורה לזריזין היינו לר' יהודה אבל לא לר' מאיר, אבל הא דאמ' חמש חמה במזרח אליבא דברי הכל. תרגמ' אביי אליבא דרבא עדות מסורה לזריזין, פי' ולהכי אמ' ר' יהודה גבי עדות דכי אמ' חד בה' וחד בז' עדותן בטלה, דוודאי משקרו דאיכא היכירא בחמה, אבל בחמץ המסור לכל אימ' דטעו בין ה' לז', ומיהו בין ד' לז' לא טעו, דאע"ג דאית ליה לר' יהודה בעדו' דטעו בין ג' לה', דקאמ' חד אמ' בג' וחד אמ' בה' עדותן קיימת, בין תחילת ג' לסוף ה' איכא ג' שעות ובין סוף ד' לתחילת ז' איכא בציר, מ"מ לא טעו אנשי בין ה' לז' דאיכא היכרא בחמה, אבל ג' לה' ליכא היכרא. לשון רש"י. בין קרנתא, פי' בין קרן (חמה) [מזרח] לקרן מערב. ולכך פרש"י באמצעו דרום ולא לצפון, דאין הולך בצפון ביום כי אם בלילה. וכ"ש בארבע, פי' הקו' שמצינו לר' יהוד' דאמ' בעדות דאין טועה בין ה' לז', כדאמ' לעיל דאחד אומ' בה' וא' אומ' בז' עדותן בטילה, פי' אף לר' יהודה.
אימתי שלא בשעת ביעורו, יש הרבה קושיות מתוספו'. כמחלוקת שם כך מחלוקת כאן, פרש"י ובין לר' יהודה ובין לר' מאי' לא מרחקי טעותייהו בחמץ כמ' בעדו', דבעדות מרחקי דלמר ב' ולמר ג', אבל בחמץ לא מרחקי [אלא] דלמור א' ולמור ב', ושנוייא דמשנינן ה' חמה במזרח וז' חמה במערב היינו בין לר' מאיר ובין לר' יהודה, וכ"ש ד' דלא טעו משו' חמה, וטעות דר' יהודה הוי בשלוש בין ג' לה' משו' דליכא היכירא, אבל לא טעות [בין ה' לז' דיש הכירא דאינו] אלא שנים משו' דחמץ לכל מסור. מפרישת ר' אברהם. לא תימ' תנאי היא, פי' הקו' לסוף פירו', כמחלוק' שם כן הכא אלא משום דחמץ לכל מסור. ומקשי' העולם מהאי טעמ' הוה ליה למימ' דטעי טפי בחמץ יותר מבעדות, לכך ראיתי בפירושי' מדוייקי' אלא משו' דחמץ חמה במזרח כו', וה"פ כמחלוק' התם דלר' מאיר טעי ב' שעות כן נימ' בחמץ, וכי תימ' א"כ למה אמ' ר' מאי' אוכלין כל ה', א"כ אמ' דלא טעי אלא שעה, היינו טעמ' דבחמש חמה במזרח כו' וליכא למיטעי. וא"ת א"כ בדין מצי למיכל כל שית דבשית חמה במזרח, ותיר' אין הכי נמי אכן משום דחמץ לכל מסור חיישינ' שמ' יטעו חד שעת', וכן יש לפרש לר' יהודה. אחד אומ' אחר הנץ החמה עדותן בטילה, וק' דאמ' לעיל לר' מאיר מתחילת שעה ראשונ' דהיינו קודם הנץ עד סוף חמש דהיינו לאחר הנץ, וי"ל שאני התם דלא דק בלשונו לומר' לשון הנץ.
<h2>דף יג.</h2>
לאו מכריע הוא, וק' ולימ' הלכה כר"ג דסתם לנו תנא בפ' כל שעה כוותי', י"ל דלא קים ליה בברור הך קשי' דמותר לכך לא פסיק כר"ג. מזון שתי סעודות, מכאן נר' הטעות לאותן שאוכלין ג' סעודות בשבת ב' שחרית ומפסי' באמצע סעודתן לעשות ג' סעודות, טעות, כי רש"י פי' דאין סעודה שלישית כי אם לאחר המנחה. שאין אליהו בא לא בערב שבת, ואמ' במסכ' אחריתי שלא יבא בשבת שלא יבא חוץ לתחום. ימצא להם אוכלין, ואם לא ימצא אוכלין ישליך לכלבי כהנים, ומיירי בישר'. אין אוסרין ואין מתירין לאפות מצה בי"ג לאכול בליל פסח. הר"ם. ועוד נ"ל דאסור לאכול מצה ישנה בערב פסח, כיון דיכול לפטור עצמו ממצה ישנה, דהלכה כבית הלל דמכשיר, ובכל מצה שיכול לפטור עצמו בליל פסח אסור לאכול בער' פסח.
<h2>דף יג:</h2>
מתניתי'. שתי חלות היו מונחו', וק' בחד חלה סגי, ויניחנה בתחילת ה', ומיד יתחילו העם לתלות, וכשיטלנה בתחילת ו' מיד שורפין, י"ל כיון שלא ראו כשמניחין שמא יטעו. ע"כ. גמ' אמאי פסולות, פי' דאם היו כשירות לא היו מונחות לשם, וכי אתרמי פיגול ונותר, כדפי' בתוס'. ואמרינן פשיטא, וק' ואימ' דסד"א דבאכילה שרו כמו דאמ' שלך אי אתה רואה כו', כן אמ' שלך אי אתה אוכל, אבל אתה אוכל של אחרים וכו' כמ' דאמ' בפ' כל שעה [כ"ט ע"א], וי"ל דלחמי תודה אינן משל גבוה כדאמ' בפ' כל שעה. הכא בי"ד עסיקי', וק' אמאי לא נקט ערב יום הכיפורי'. ע"כ. כשרות היו, פי' הקו' יש ג' חילוקין, כי נשחט עליהם זבח קדוש קדושת הגוף ליפסל בלינה וכיוצא, ולעניין שלא יפדו כי נטמאו, אבל קודם שנשחט עליהם זבח קדוש קדוש' דמים ויכולין לפדות כי נטמאו [וכי נשחט ונזרק הדם של הזבח הותר הלחם באכילה], הכי רוצה הקו' לפר'. וק' מאחר שהיו [כשרות] א"כ אמאי משהא אותו עד שעת איסורו. ונפרוקינהו וניפקינהו לחולין, פי' אמאי קרי להו פסולות, משמ' דאינן ראויין לאכילה, וניפרוקינהו ואז יכול לאוכלו כיון שלא עיבר צורתן, וק' מה יעשה מן המעות. ע"כ. אלא לעולם שנשחט עליהם הזבח, פי' לעולם בי"ג מיירי וכשרות היו מפסול לינה, מאחר שנשפך הדם לא קדשי ליפסל בלינה, וכיון שנשחט הזבח לא יכול לפדותו, ולא יכול לאוכלו מאחר שלא נזרק הדם, ובי"ג לא יכול לשורפו עד אחר עיבור צורה, פי' הלנתו, ונ"ל שלא קיבלוהו בכוס. וק' וכי מיתרמי בכל שנה דנשפך הדם, י"ל דמרובות היו בעזר' ולא היה יכול [לקבל הדם] בלא דחיפה. קדוש ואינו קדוש, והק' רש"י מהא דאמ' שחטן שלא לשמן, וק' ומאי ראייה מייתי מן שחטן שלא לשמן, להכא דשחטן לשמן, וי"ל דהכל אחד הוא, ולהכי נקט שחטן לשמן משום דדמי להא דלעיל. כל העומד ליזרק כזרוק דמי, וק' כי זרק דמן שלא לשמן נימ' דכל העומד ליזרק כו', ואמאי קדוש ואינו קדוש. ע"כ.
ר' אלעז' אומ' כשרות היו, פי' כשרות לגמרי, ומיירי שהביאו [בי"ד] (בי"ג) וקסבר מביאין קדשים לבית הפסול, ופליג אמתני' ואומ' כשרות היו, ולא היה בו שום פסול. ור' ינאי אמ' דאיכ' בו פסול קטן כגון אכילה. והשתא אעתיק לשון הרב מניקול נ"ע. כשרות היו, הק' הרי"ץ מאחר שהיו כשרות למה הניחום שם עד זמן איסור ולמה לא אכלום, ותיר' דהיינו כרשב"ג דאמ' לקמ' תרומ' כל חמש, ולחמי תודה הרי הן תרומה והאחרונ' היו נוטלין בסוף חמש. לפי' זה משמ' שהיו כשרות ממש, וק' וא"כ אמאי קרי ליה פסולות במתני', מיהו לפי' הקו' לא קש' דפי' כשרות היו הואיל ונתקבל הדם, משמ' דקאי אלעיל כגון שנשפך הדם ולא הוי אלא מסיק לתירוצא דלעיל, לאו כשרות ממש לאכילה הואיל ונשפך הדם, אבל כשרות דהוקבעו על ידי קבלת הדם דלא בני פדיון נינהו, וניחא דקרי ליה פסולות משו' דר' אלע' הוי תנא ופליג, הא ליתא, דהא לכולי עלמ' בי"ג מייתי להו וא"כ מיפסלו בלינה, ועוד דהא לעיל משום ר' ינאי אמרו והדר משום ר' אלע' אמרו, משמ' שהוא ר' אלע' האמורא שהיה אחר ר' ינאי, שהרי ר' ינאי היה רבו של ר' יוחנן ור' אלע' היה תלמידו, כדאמ' בפ' מי שמת [קנ"ד ע"ב], אם כפר בר' אלע' תלמידו יכפור בר' ינאי רבו. וקצת קש' דאי מסיק לתירוצא דלעיל הוה ליה לומ' משו' ר' אלע' נמי אמרו, [או] וכן אמ' ר' אלעזר. צ"ע. מפי הרב.
<h2>דף יד.</h2>
חורשות, פי' נראו כחורשות, ולאו חורשות ממש, [דירושלים הוי] (ד)מקום שנהגו שלא לעשות מלאכה. והא דנקט פרות ולא נקט שוורים, דדרך של שוורים לחרוש ולא הוי סימן, אבל פרות דומות טפי לסימן. מתניתין. בשר שנגע בולד הטומא', פי' הולד, מי שנגע באב הטומא' קרי ולד, והוא ראשון, והבשר שנגע בולד הוי שיני, ושורפין אותו עם הבשר (עם הבשר) שנגע באב הטומאה דהוא ראשון ועושה הבשר שנגע בו שיני. טבול יום, פי' הקו' דטבול יום פוסל את התרומ', דכת' בכל קדש לא תגע. וק' לילף מקרא דכת' ובא השמש וטהר ואחר יאכל בקדשים, וי"ל דהתם איירי באכילה והתם מיירי בנגיעה. וטמא מת מטמ' אדם וכלים, דכת' והנפש הנוגעת, ולא מצית לומ' דמיירי במת עצמו, מדלא כת' תטמ' שבעת ימים. ובפרש' פרה פרש"י כל אשר יגע בו הטמ', פי' הטמא היינו הטמ' מת שהוא אב הטומאה, וכל אשר יגע הוי מי שנוגע באב הטומאה, וק' א"כ למ' לי קרא והנפש הנוגעת כו', וי"ל דחד קרא מיירי שהטמא נגע בטהור, וחד קרא מיירי שהטהור נגע בטמא.
גמ'. שיני ושיני הוא, וק' אמאי לא מוקי בשר שנגע באב הטומא', היינו באבי אבות, דהיינו המת עצמו, ואיכא תוס'. ע"כ. והא אין אוכל מטמא אוכל, מדלא פריך מולד ולד הכי, ש"מ דולד ולד מיירי כגון משקה כלי וכלי משקה כו'. ע"כ. (הני מילי) [אבל] תרומ' וקדשי', וק' (למאן) [לר"ת] דאמ' לקמ' דנגעו כולם בראשון, א"כ היכי ילפת דאוכל מטמ' אוכל, מדכת' והבשר אשר יגע בכל טמא משמ' אפי' באוכל, ואע"ג דהך קרא מיירי [בקדשים] (בתרומה) ואנן מיירי (בקדשים) [בתרומה]. וי"מ סבר מקרא מלא דבר הכתו', א"כ משמע לא שנא תרומה. ע"כ. היינו הך, וק' ולימ' דהוסיף דהתם בדר' חנינא שלוש מותר לעשות שיני מדרבנן ור' עקיבא אפילו מדאוריית', וי"ל דכל דתקון רבנן כו'.
<h2>דף יד:</h2>
חרב הרי הוא כחלל, וק' ואימ' ה"מ במת עצמו, אבל כי נגע באב הטומא' מנא ליה, י"ל מדכת' או במת מפיק ליה. דאלו התם טמא וטמא, פרש"י אע"ג דנשתנה שמו לקילקול דבראשון היה שלישי ועתה הוא שני, מ"מ הוא טמא כמו בתחילה. משקה לטמא טומאת אחרים, וק' תיפוק לי' מדכת' וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא, י"ל האי יטמא מוקי להכשר. חוץ מטבול יום, דאיקלישא טומאתו שאקילו שטומאתו אלא עד הערב, ולדברי תורה אין צריכין חיזוק כגון לטבול יום. נימ' קסבר ר' מאיר מתניתי' באב הטומאה דאוריית', פי' הקו' ולד בטומאה דרבנן כגון שרץ ומשקה כלי ויליף ליה ר' מאיר מדברי ר' חנינא, פי' כדאשכחנא בהא דר' חנינא דשורפין בשר שנטמ' באב הטומא' עם בשר שנטמא בולד הטומאה, ולד שטהור מן התורה לפי שטמא מדרבנן כיון דאין אוכל מטמא אוכל אלא מדרבנן, דאם אוכל מטמ' אוכל מן התורה לא הוי מצי להקל ולשורפו, הכא נמי שורפין תרומ' טהורה עם הטמאה בפסח, דתרומ' טהורה בו' שעות דמיא להא דליכא איסורא דאוריית' עד ו', הכא נמי האי שלישי טהור מן התורה ומטמאינן לה בטמא' דאוריית'. ומאי מדבריהם מדברי ר' חנינא, וק' מדבריו מיבעי ליה, י"ל מדקתני הוסיף ר' עקיבא א"כ משמע דמודה לר' חנינא, ולכך קאמ' מדבריהם.
<h2>דף טו.</h2>
שנולד לה ספק, וק' היכי דמי אי ברשות הרבים ספיקו טהור ואי ברשות היחיד ספיקו טמא, וצ"ל דאיירי בב' חביות שאינו יודע באיזה מהם והוי כמו שני שבילין. והתחתונה חולין, פרש"י מדכ' בשעריך [תאכלנו] דמשמ' אותם דמיירי קרא איש טמא וטהור יחדיו אבל אחר לא. שמא יבא אליהו ויטהרה, וק' והא אמ' לעיל [י"ג ע"א] דאין אליהו בא לא בערב שבתות ולא בערבי ימי' טובים, וי"ל ה"פ שמא יבא אליהו לאחר זמן.
<h2>דף טו:</h2>
הפיגול והנותר מטמאי' הידים מדרבנן, מפני חשדי כהונה קאי אפיגול שחשדו אותם שעשאו פיגול כדי שיהא הבשר של כהנים שהבשר היה לבעלים, ועצלי כהונה קאי אנותר. ובית הילל אומ' נשרפים כאחת, פי' הקו' אפי' לבית הילל היינו משו' דאיכא טומא' דרבנן אבל אי ליכא טומאה דרבנן לא, א"כ תרומ' טהורה לו' שעות דליכא טומאה דרבנן לא שרפינן. וק' דהא אמ' [לעיל] כיון דאיכא איסורא דרבנן בשש חשיב ליה כטומא', י"ל דלא דמי לפיגול, דפיגול איכא איסורא וטומאה אבל חמץ טומאה ליכא ביה. פת שעיפשה, פי' פת של תרומה שעיפשה מטמ' אוכלין אחרים. ונשרפת עם הטמאה, פרש"י והוא הדין לתרומה טהורה, וכך פי' כן, דאי לאו הכי פשיטא ששורפין טמאה עם טמאה. אפי' לר' יהושע דמיקל, פרש"י דמדר' חנינא ליכא למילף כדמפר' לקמן, ולא מדר' יהושע מההיא דחבית שנשברה, דשאני התם דאיכא הפסד חולין, ולא מההיא דחבית שנולד לה ספק טומאה, דאפי' אמרת תנא גרמא וה"ה בידים [אבל בטהורה] ליכא למימ' הכי. וק' לה"ר יע.. דהא לעיל דחינא האי סברא ואמרינ' התם גרמא והכא בידים, והכא פרש"י והוא הדין בידים. י"ל ה"פ אפי' כי ילפת מר' יהושע דחזינא דדברי ר' יהושע דגורם טומא' אפי' ביטלתי' דלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא כמו חבית יין דיכול להמתין עד למחר ויבא אליהו ויטהרנו ואפי' הכי דלא יעבור חזינן דגורם לטומאה, הוא הדין גבי חמץ דאם שהה עד ו' שעות דיעבור בבל יראה דמטמאינן ליה בידים.
אמ' ר' ירמיה, הק' מו'[רי] על מה שפירש"י ובין לר' מאיר ובין לר' יוסי מאי תוספת איכא. וק' הלא לר' מאיר [גם] כי לא מוקי ליה בולד ולד אלא בחד ולד יכול למצא תוספת, כגון דמעיקרא היה שיני דרבנן והשתא הוי שיני דאוריית' כיון דאמ' משקין מטמ' אחרי' דרבנן, צ"ע. (גליון. נ"ל דמה שפירש' דבין לר' מאיר מאי תוספת איכא משום דכיון דאין אוכל מטמא אוכל אלא דרבנן אין שום תוספת, דהא אין אוכל מטמא אוכל אלא דרבנן). ותיר' רש"י דאיירי בולד ולד דאורייתא כגון שרץ כלי וכלי משקה, ולעיל פי' איפכא על ולד ולד כגון שרץ משקה ומשקה כלי ושינה לשונו, משום דהכי מוקי לה בולד ולד דאוריית', ולעיל מיירי בולד ולד דרבנן. והדר הק' רש"י מאי תוס' איכא מאי אהני האי בשר להאי בשר לעשותו שיני דרבנן למאן דאמ' אין אוכל מטמ' אוכל אלא מדרבנן, מעיקר' נמי דרבנן היה שיני דכל הפוסל כו', ותיר' הני [מילי] דכל הפוסל התרומ' עשה משקה ראשון בקדשים, אבל בתרומה דהכא לא, והדר הקש' הא דאמ' בחולין [ל"ה ע"ב] שלישי בתרומ' מטמ' משקה, אלמ' דאף בתרומה עושה משקה ראשון, ומשני ה"מ בחולין שנעשו עש"ק, אבל בחולין גרידי לא, אי נמי דר' ירמיה סבר כרב אדא, כו' כדפרש"י. והק' רש"י ולרבינא דאמ' אין אוכל מטמא אוכל בכל מקום היכי מוקמ' לתוספ' טומא' במתני' ומדבריהם ואינה היא המדה, ותיר' דלית ליה לר' ירמיה, דר' ירמיה סבר טומאה עושה כיוצא בו דאורייתא, ותוספת טומאה דמתני' מדאוריית', ולרבינא סבר דתוספת טומ' דמתני' מדרבנן, בולד ולד דרבנן, כגון שרץ משקה ומשקה כלי, ובשר שנטמ' בולד ולד כי שורפין אותו עם בשר ראשון עושהו שיני מדרבנן ומדברי' קאי לר' יהושע, וליכא לומ' דקאי לר' חנינא דא"כ תיבעי לך אמאי אינה היא המדה כו', מה התם שורפין שנטמ' בולד ולד דטהור מן התורה עם בשר שנטמא באב הטומ' הכי שורפין תרומה כו' לרבינא דאמ' מקרא מלא דבר, עם טומא' שטמא מן התורה, אלא מדר' יהושע מתיב שפיר אינ' היא המדה, דשאני התם דאיכא הפסד חולין.
<h2>דף טז.</h2>
לטמא אחרים טהור, פי' שהמשקין ודאי טמיאין, אבל ספק אם נגעו בכלים. ר' יהודה אומ' לכל טמא, פי' הקו' דלא קאי אספק משקין, דהתם המשקין ספק טמ' ואם זרקו בין ככרות או בין כלים לא יטמאו דהוי ספק ספיקא, לכך פי' דקאי אסיפא דלטמא אחרים דהתם המשקין ודאי טמיאין. בשלמ' לשמואל ניחא כו', והאי דקאמ' ר' אלעזר עיקר, לאפוקי מדר' [יהודה] דאמ' דאף לכלים מטמאין, ואתא איהו למימ' דאף לאוכלים אינם מטמאים אלא הם עצמם. מאי יטמא הכשר, וק' לילף הכשר מוכי [יותן] מים על זרע. ע"כ. חד בתלוש וחד במחובר, ושמואל אמ' לך דמפיק תרויהו מחד קרא, ואידך קרא לומ' דמקבלי טומא' דאוריית', והא דאמ' במחובר מכשיר, היינו לאחר שהיו במים הגביהו וקיבלו טומא', וכי האי גוונ' קרי מחוברים, אבל נגעו טומאה בעודם במים לא מקבלי טומא'. אך מעיין ובור יהיה טהור, וק' ואימ' מלהכשיר קאמ', ותיקשי לרב בתרתי דמשמ' אבל תלושין מכשירי. צ"ע. ותלושין מן מכשרי, אמים קא מתמ', דכל משקין תלושי' נינהו וחשיבי. וק' מאי קא מתמ' וכי לא ידע הפסוק וכי יותן מים על זרע.
<h2>דף טז:</h2>
בשוגג הורצה, פי' להיות נאכל, ולא מצית לומ' דלא אתי עשה דציץ ודוחה לאו והבשר אשר יגע כמו שפי' הקו' לקמן, דהכא לא נטמא הבשר אלא הדם. במזיד לא הורצה פי' משום קנסא, ולא מצית לומ' אינמי משום [אין] עשה דוחה כו' כיון דאין הבשר טמא. וק' מאי הק' רש"י לקמ' בין במזיד הורצה והא פי' כן להיות נאכל, וי"ל דהכא מיירי בדם והתם איירי בבשר. מדרבנן ודלא כיוסף בן יועזר, והא דלא קמשני מדאוריית', משום דלא רצה לארחוקי פלוגתייהו כולי האי.
על מה הציץ מרצה, פי' הקו' ולא שיהא הבשר נאכלת דאין עשה דוחה הלאו. והק' רש"י א"כ למאי מרצה הציץ על הבשר כיון דאינו נאכל, וקאמ' לעניין שיזרק הדם, ולר' יהושע איצטריך דאמ' אם אין בשר אין דם כו'. והק' הר' מניקול נ"ע דהכא משמ' דריצוי ציץ לכתחילה, ולקמ' בפ' כל שעה [ל"ד ע"ב] פי' הקו' דאין ציץ מרצה לכתחילה, דקסבר ריצוי ציץ דיעבד. צ"ע. בין בשוגג בין במזיד, ולעיל אמ' טומאתו בין בשוגג בין במזיד, וחד אמ' טומאתו בשוגג זריקתו בין בשוגג ובין במזיד. וק' מאי קש' לרש"י אמאי לא תירץ הכא דלעיל מיירי מדרבנן והכא מיירי מדאוריית'. וע"ק להא דפי' רש"י דאין עשה דוחה לאו דהא אמרינ' בכולי דוכתא דעשה דוחה לאו כגון כלאים בציצית, י"ל ה"פ בשעה שאני מקיים העשה עוקר הלאו, אבל הכא אפשר לקיים שניהם. אם עון פיגול הרי כבר נאמ' לא ירצה, וקרי ליה רש"י מקרא זוטא משו' דלא כתי' ביה אלא מפני מסיק ביה ואם האכל יאכל ביום השלישי פיגול הוא לא ירצה, וקאי אקרא דלעיל מיניה וביום זבחכם יאכל וממחרת והנותר עד יום כו', והאי קרא מיירי מחוץ למקומו דאם אינו עניין לחוץ לזמנו דילפינן ליה מקרא דכת' ביה לא יחשב, ודרשינן לא יחשב לאוכלו חוץ לזמנו. וק' לתוספו' דבפ"ב דזבחים נפקינ' תרוייהו מקרא דכת' בצו דכת' פיגול היא לא ירצה ולא יחשב. וע"ק אמאי קרי לחוץ למקומו פיגול ולחוץ לזמנו נותר הואיל ובתרי קראי כתיבי. ע"כ. אם עון נותר הרי כבר נאמר לא יחשב, פי' לא יהא נחשב לו לכלום, ואע"ג דמוקמינן לא יחשב למידרש לא יחשב, מ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו. רש"י סותר פי' שיני דלא מצית לומ' דלא ירצה הקרבן מאחר שנעשו הכשרה בהכשר, ואי לא ירצה הוי לא יכפר אכהן, וכי אין כפרה לחייבי כרת לאוכל נותר שהוא חייב כרת, ועו' דלא ירצה קאי אקרבן, ואפי' את"ל דקאי אאדם, מפקינן אותו מונשא הכהן כו'. והק' רש"י כיון דפיגול הוי חוץ למקומו, ונותר הוי חוץ לזמנו, אמאי קרי לזה פיגול ולזה נותר, הוה ליה לשניהם פיגול כמ' דאמ' בכולי תלמוד', ותיר' דנקט לשון תורת כהנים. שהותרה מכללא בציבור, פי' לכך הציץ מרצה על הטומא' יותר משאר פסולין כגון היוצא חוץ לקלעים, משום דהותרה בציבור, דקרבן ציבור נקרבת אע"פ שהם טמאים, וכן בקרבן יחיד, שאין קרבן יחיד נקרב כשהוא טמא בלא ריצוי הציץ. וק' דא"כ משמ' דלקרבן ציבור אין צריך ריצוי דציץ, והא אמ' לעיל בין יחיד בין ציבור צריך ציץ, י"ל ה"ק בקרבן ציבור הטומאה דחויה בלא ציץ, אבל ביחי' הקרבן דחוי בשביל הציץ.
ונגע בכנפו אל הלחם, פי' מה שבכנף דהיינו השרץ, דאי אמרת דהכנף הוי ראשון אמאי נקט כנף, בלי בגד נמי ראשון הוא, ולחם ונזיד חשיב תרי, ואוכל משמ' אוכל מדרבנן. וק' תוס' דמאי שנא דהלחם והנזיד היינו תרי, ואל כל מאכל יהיה הפי' או. וע"ק דלמ' קורא הכת' שרף כנף. וע"ק דלקמ' במילתי' דרבינ' הוי הלח' אב הטומא', והלא אין דבר נעש' אב הטומא' אלא א"כ יש לו טהרה במקוה. ע"כ.
<h2>דף יז.</h2>
ואמ' רב אישתביש כהני, וק' דמשמ' דאילו [לא] אישתביש לא הוה קשיא לרב, והא אפי' לא אישתביש קשי' לרב, דמ"מ שמעינ' דטומא' עצמו יש לו, וקשי' לרב דאמ' דכן ממש, וי"ל דאי לא אישתבי' הייתי אומ' דמיירי בתרומ' דהיין טמא דאיכא שלישי ורב מיירי בקדשים ולא קשיא ליה, אבל השתא דאישתביש ע"כ מיירי בקדשים דאישתביש מרביעי ובתרומ' ליכא רביעי. לוייה. מידי הוא טעמ' אלא לרב, פי' לעולם בטומ' דרבנן. וק' אמאי לא קאמ' לעולם בטומאה דאוריית', וי"ל דאי הוה טמא דאוריית' א"כ ליכא חילוק בין משקי' דבי מטבחי' ולבין מדבחיא, ולא הוי תירוצא כלום. מי כתי' ונגע כנפו, דמשמ' דהוי השרץ עצמו, ונגע בכנפו [כתי'], דמשמ' הכי מה שנגע במה שבכנפו, כלומ' דמיירי דכלי נגע לשרץ שבכנפו, והוא הכלי ראשון, והלחם שיני, ולא קאמ' דהכנף הוי ראשון כדפירש"י לעיל. ולשמואל הניח' אי סבר כרב, וקש' והא פליג שמואל ארב, וי"ל ה"פ סבר כוותי' דרב בהא מילתא. נטמאו בפנים, פי' והם טמאים טומאת עצמו אבל לא לטמא' אחרים דהיינו לוי דסבר כשמואל.
<h2>דף יז:</h2>
אבל אין בהם רביעי' טמיאי', פרש"י טמא מת ששחט ענבים, ולא פי' יותר. אבל ה"פ, טמ' מת ששחט זתים וענבים בכביצה מכוונת טהורי' המשקי' היוצא מהם דמיד ששחט הענבים בצר ליה שיעוריה, ולא מטמא משקין כיון דבציר ליה משיעוריה, דכת' וכל האוכל אשר יאכל, מדכת' וכל האוכל משמ' דמקבל טומאה בכל שהו, אשר יאכל משמ' דאינו מטמ' אלא א"כ יש בו שיעור, וכן דרשינ' וכל המשקי' משמ' בכל שהו, ומדקאמ' אשר ישתה משמ' דאינו מטמ' אלא א"כ יש בו שיעור רביעית, אלא דמשקה טמא כל שהוא, אבל אינו מטמא אחרים בפחות מרביעית.
<h2>דף יח.</h2>
ר' יוסי בשיטת ר' עקיב' רבו אמרה, ה"ה דהוה מצי לומ' ר' יוסי ור' שמעון, דר' שמעון סבר כר' יוסי. רבינא אמ' מגופי' דקרא, פי' רבינא אמ' אפי' אמרת דטומאה עושה כיוצא בו. וק' היכי מצית לומ' דמכל האוכל אתי לומ' דטומ' עושה כיוצא בו, א"כ נימ' ויטמ' דסיפ' עושה כיוצא בו, ומשק' מטמ' משקה, וא"כ היכי מוכח דיטמ' דסיפ' היינו לטמא אוכל, וי"ל ה"פ מגופיה דקרא, כלומ' בלאו הלא מצינו טומ' עושה כ"ב. ואימ' לטומ' כלי, וק' והא אין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה, י"ל ה"פ ואי' להכי כתי' יטמ' דסיפ' לומ' דמטמ' כלי, וכיון דמטמ' כלי כ"ש דמטמא משקין. ואימ' כי לא מטמו משקין ה"מ משקי' הבאים מחמת כלי, פרש"י להכי כתי' יטמא בסיפא לומ' דמשקין הבאי' מחמת שרץ מטמ' כלי. וק' דהא יטמא דסיפא לא כתי' אלא גבי משקין הבאים מחמת כלי, וי"ל דיטמ' דסיפא מיותר לומ' הכי. משקין הבאים מחמת שרץ מי כתיבי, וק' כיון דלא חזינא משקין הבאים מחמ' שרץ אלא מכלי נימ' דיו לבא כו', דמה משקין הבאים מחמת כלי שיני אף משקין הבאים מ"ש. י"ל א"כ הוי מפריך ק"ו.
<h2>דף יח:</h2>
ויטמא דרישא היכי דריש, וק' (א"כ) [והא לעיל] משמ' דפשיט' ליה דמטמ' משקין, י"ל הבעיא הוי הכא אם מטמ' כלי. אוכל שאינו מטמא אוכל אינו דין כו', והק' רש"י דהוה ליה למיעבד ק"ו כדלעיל, ותיר' דאי אמ' הכי ניפריך כדפריך לעיל, ואימ' כי לא מטמו ה"מ אוכל הבא מחמת כלי, אבל אוכל הבא מחמת שרץ מיטמו, וליכא למיפרך אוכל הבא מחמת אוכל מי כתיבי, דאין הכי נמי כתיבי, דכת' כי יותן מים על זרע הוא טמא וגו', להכי יליף ליה ממשקין. וכי תימ' אוכל חמור, פי' הקו' ליכא להוכיח מק"ו, דהתם אין אוכל מטמ' כלי, דקאמ' מה משקין מטמ' אוכל אינו מטמ' כלי, ליכא להוכיח כנגד זאת יש חומרא אחרת באוכל שאינו במשקין, שאוכל מטמ' משקה, אבל משקה אינו מטמ' משקה, לכך אע"ג דאין משקה מטמ' כלי אוכל מטמ' כלי, וק"ל כנגד זאת יש חומרא אחרת במשקה שמטמ' אוכל, ואוכל אינו מטמ' אוכל. חד למעוטי משקין הבאים מחמת שרץ, פי' וכי יותן אתי למעוטי אותו דאינו מטמ' כלי ולא משקין אחרים, ואע"ג דהאי קרא מיירי באוכלין, דמשמ' שנפל השרץ על הזרע לאחר שניגבו, והיכי מצי להוכיח מיני' משקין, ותיר' גלי באוכל, וה"ה במשקי'. וק' מנא לך האי סברא דגלי באוכל כו'. עיין פיריב"ן ותמצא הטעם. וק' אמאי לא אמ' חד באוכל הבא מחמץ שרץ, וחד באוכל הבא מחמת כלי, וי"ל מילתא דאתי מדרשא כגו' משקה הבא מ"ש דעושה כיוצא בו חמירא ליה, אבל אוכל בהדיא כתיבא. אבל משקה הבאה מ"ש אימ' דעושה כיוצא בו, וק' והא לא ילפינן הא אלא בק"ו מן משקה הבאה מ"כ. ומשקה הבאה מחמת כלי אין טומאה עושה כיוצא בו, וא"כ נימ' דיו לבא מן הדין כו', וי"ל דעיקר דקרא אינו מיירי במשקה אלא באוכל, דמהאי ק"ו הוא דנפק' לן דאין משקה מטמא כלי. והא אמ' רבא לא ר' יוסי כו', פי' וא"כ קשי' לרבא מר' יוחנן דאמ' לעיל דסבר כר' יוחנן.
<h2>דף יט.</h2>
לא לישתמיט תנא, פי' הקו' פירכא דור אחר, מה לטבול יום שכן אב הטומאה. וק' והא לא אשכחנן דאב הטומאה הוא, וי"ל ה"פ עיקרו אב הטומא' דמיירי שנגע למת, והק' רש"י כיון דלית ליה הק"ו מהיכא נפיק ליה שלישי, ותיר' דשלישי בתרומ' נפק' ליה מיטמא ורביעי מקרא דוהבשר אשר יגע, מי לא עסיקי' דנגע בשלישי, דליכא למימ' דנגע בראשון, דראשון לא איקרי טמא. ור' יוסי לית ליה פירכ' דדור אחר, דאית ליה דטומאה דטבול יום אקלישא טומאתו. ופי' הקו' ולא יליף ר' עקיבא חמישי בקדש מק"ו דמחו' כיפורים, דאיכא למיפרך מה למחוסר כיפורים כו', והק' ה"ר טובי והלא פי' הקו' דר' עקיב' לא סבר הק"ו דר' יוסי משו' הפירכ' דדור אחר, וא"כ בלא האי פירכא דמה למחוסר כיפורי' נמי לא אשכחנן חמישי בקדש כיון דק"ו דטבול יום משו' פירכא דדור אחר, א"כ היכי יכול לבא לידי חמי'[שי]. צ"ע. והק' הקו' היכי תמצא רביעי בקדש מן התורה לר' יוסי, ותיר' מדרבנן. וע"כ לא מצית לפרשו על ידי משקה כגון שרץ כלי, וכלי אוכל, ואוכל משקה, דכיון דאיירי מדרבנן א"כ נהוי המשקין ראשוני' כשנגע לאוכל שיני דכל הפוסל התרומ' כו', אלא ע"כ הכל מיירי באוכל, אוכל בלא משקין, וקסבר עושה כיוצא בו מדרבנן. ושוב פי' הקו' גבי שלישי כי רוצה למצא הבשר שלישי, פיר' דטומאה עושה כיוצא בו מן התורה בקדשים, א"כ רש"י מכחיש עצמו. והק' רש"י לר' יוסי דלא דריש יטמא יטמא לומ' דמשקין מטמ' אחרים, א"כ היאך מצינו שלישי טמא בקדש, דאמ' לעיל למדנו שלישי מדאוריית' מוהבשר אשר יגע בכל טמא, וא"כ היכי אשכחן שלישי, לא מצי' לומ' דהשלישי נגע למשקה, דאין משקה מטמ' אחרים, ולא מצית לומ' דהשלישי הוי משקין, דצריך שיהיה השלישי מבשר, דכת' והבשר אשר יגע, אלא ע"כ סבירא ליה האוכל מטמא אוכל דאוריית', תימ' א"כ רביעי נמי בתרומ' אשכחן. ע"כ. ופרש"י ואני שמעתי דר' יוסי דדריש יטמא יטמא גבי אוכל כר' עקיבא לאו לומ' דאוכל עושה כיוצא בו, אלא לומ' דאוכל מטמ' משקה, א"כ משמ' דר' עקיב' דריש יטמא יטמא דטומא' עושה כיוצא בו, ואי אפשר לומ' כן מפני תשובות שפי' הקו' על בו ביום. ואנן היכי נסמוך, כלומ' וכי אנן סומכין על זה משו' דלא לישתמיט תנא לומ' דר' עקיבא מטהר רביעי בקדש. אלמ' קסבר צירוף דרבנן, פי' מקצי העדות דר' עקיבא לבונה וגחלים, והם אינם מקבלים טומאה אלא מדרבנן, וכי היכי דעצים ולבונה דרבנן צירופן דרבנן.
<h2>דף יט:</h2>
ונימ' שאין טומאת כלים אלא במקדש, וק' והא כלים בכי האי גוונא לא מטמא גבי חולין. צ"ע. אדם וכלים נמי מיטמו, וק' והא אין כלי מטמא כלי, דאין טומא' עושה כיוצא בו, וי"ל ה"מ כלי ראשון, אבל האי כלי אב הטומא' הוא. מכדי האי מחט, ל"ג האי מחט, משו' (דהבעי') [דהנגיעה] לא היה ממחט, אלא מכלים שנגעו למחט, אלא ה"ג האי עדות דמחט מהכלים שנגעו למחט. ועוד טעם אחר ל"ג האי מחט, משום דלא מצי ליפרוך על מחט והא הוי דבר שאין בו דעת לישאל, דלא בעינן דעת דבר שיש בו דעת לישאל, אלא בדבר שמקבל טומאה ואינו מטמ' אחרים, כגון שוטה, אבל האי מחט מטמא אחרים הוא. כ"ש.
<h2>דף כ.</h2>
אלא שאין מכשירין, וק' והא תריצנא לעיל אדם אבל מים מכשי'. (דאי טמא) למימני ביה ראשון ושיני כו', וק' היכי מצית לומ' טמא לטמ' אחרים, והא אמרינ' לעיל מדכת' טמא ולא יטמא דאתא לומ' הוא טמא ואינו מטמא אחרים. ואוכלין מטמאי' משקין, האי בדותא הוא, דהקרא לא מיירי מכלים שנגעו למשקין אלא מכלים שנגעו לשרץ. פי' הקו' והאי לאו מתרצתא היא, כלומ' והכא ליכא למימ' שהשרץ נגע לכולן, דקאמ' שלוש טמאות בשרץ, דמשמ' דטומאה הולכת מזה ומזה כו'. והק' רש"י אמאי לא תני תרוייהו, שרץ כלי, וכלי אוכל כו', ותי' ליכא לומ' הכי, דכי נמי דאמ' גוז משקין הוה ליה רביעי ולא מצינו בקרא רביעי.
<h2>דף כ:</h2>
חבית של שמן כו' ומודה ר' אלע' ורבי יהושע, פי' הקו' אמסקנא קאי, ולא פי' דקאי ארישא כפי האמת, לפי דרצה להוכיח דלהפסד מרובה חששו. ותקלה עצמו תנאי היא, פי' היינו תנאי ר' שמעון חייש לתקלה, ואמרו לו לא חייש. תשפך חבל, כמו חבל בבי'ת לשון חבילה.
<h2>דף כא.</h2>
כל שעה שמותר לאכול מאכיל, והק' רש"י הא פשיט' כיון שמותר עצמו שיהא מותר להאכיל. לימ' מתני' דלא כר' יהוד', וק' והלא נשאר כן ומאי לימ' איכא, וי"ל ה"פ לימ' מתני' דלא כר' יהוד' אלא כר' מאיר, ובעי אליב' דר' מאיר. מאכיל מיבעי ליה, פי' הקו' דמשמ' דקאי אשני בני אדם, ול"נ דאם מותר לזה מותר לזה. והק' רש"י ואימ' ה"ק כל שעה שמותר לאכול מן התורה מאכיל מדרבנן, ותיתוקם כר' יהודה, אבל לא תוקמי' כר' מאי', דהיכי תימ' כל שעה שמותר מדאוריית' כו', והא אליבא דר' מאיר מותר כל חמש אפי' לעצמו, אבל תיתוקם כר' יהוד', ותיר' כו'. אבל חיה דקא מנחא בחורים, וק' והא כבר בטליה ומאי איסו' איכא. ע"כ. דאי משיירא מצנעא ליה, וק' והא חייב משום בל יטמין, וי"ל הטמנה אחרים שאני. וע"ק דמהאי טעמ' אמרינן דאין מאכילין לחייה. ע"כ.
<h2>דף כא:</h2>
ר' יהוד' אמ' כותח וכל מיני כותח כו', וק' וכי שביק ר' יהוד' ב"ה ועביד כב"ש. ע"כ. חרכו קודם זמנו מותר בהנא' אפי' לאחר זמנו, וכגון שנפסל מלאכול לכלב דומיא דפת שעיפשה. ר"ם. וחמץ משש שעות, וק' אמאי קאמ' אינו ברשותו והלא הוא בביתו, ואומ' הקדוש לענין ביטול אינו ברשותו. פי' הקו' ל"ג לגוי בנתינה ולגר כו', לפי דלמאן דאית ליה דברים ככתבן היינו ר' יהודה לא יליף כל איסורי שבתורה מנבילה אלא מאותו, ואי גרסינ' ליה משמ' דמאן דסבר דברים ככתבן מוכח לה מנבילה. אחד גר ואחד גוי בין במכי' כו', פי' מדכת' תתננה או מכור. וק' מנלן דקאי אשתיהן, י"ל מדלא כתי' תתננה לגר או מכור לגוי.
<h2>דף כב.</h2>
למעוטי חולין שנשחטו בעזרה, פרש"י דלא כת' לאו בהדיא, וקש' והא כתי' לא תאכל כל תועבה דמשמ' כל שתיעבתי לך הרי בבל תאכל. ע"כ. והק' ריב"ן היכי מצית לומ' דהאי קרא מיירי מקדשי' שיצאו חוץ למחיצתן והם אסורים בהנאה, והיכי מצי קאי לכלב תשליכון אבשר בשדה, ותיר' דלכלב תשליכון קאי אכל שנאסר משו' יוצא חוץ, אבל קדשי' לא נאסרו משו' יוצא חוץ בלבד, דקודם שיצא חוץ נאסרו בהנאה עד שיפדו. שולח אדם ירך לנכרי כו', ואין עוב' משו' לאו לא תתן מכשול, ובני נח מוזהרי', דאחר מתן תורה אינן נקראי' בני נח אלא גוים ממש. ור' שמעון בהנאה נמי מיסר אסר, וק' אליבא דחזקיה דאמ' לא יאכל משמ' איסור אכילה ולא הנאה מהיכא מוכח ר' שמעון בגיד דאסור בהנאה, וי"ל דחזקיה לא אמ' אלא במידי דבר אכילה. ונמכרים לגננים לזבל, וק' אמאי לא משני כשהותרה היא וחלבה ודמה הותרו. ע"כ. ואימ' כמים הניסכין, פי' וא"כ אין כאן פרט דהיתר ואפי' הכי קאמ' דנמכרים לגננים לזבל וא"כ קשי' לר' אבהו. והק' הרב ר' יוסי מניקול למאן קא פרי' לר' אבהו, וא"כ ע"כ לא מצית לומ' כמים המנסכין, דהא כיון דאמ' ר' אבהו דלא תאכל משמ' איסור הנאה, א"כ לישתוק מכמים וחזינ' דאסור בהנאה מלא תאכל, וי"ל דפריך מנא לך דלא תאכל משמ' בין באכילה ובין בהנא' וכמים אתי להתירו בהנאה כדקאמ' דמה מים מותרי' כו', אימ' דלא תאכל משמ' באכיל' ולא בהנאה וכמים הוי כמים המנוסכין ואסו' בהנאה.
<h2>דף כב:</h2>
מה ת"ל לא יאכל בשרו, וק' והא איצטרי' לא יאכל לבן פקועה ששחט האם ומצא הולד במעי אמו היינו בן פקועה דולד מותר בשחיטת אמו והלך הולד ונגח אחר שנגמר דינו לא יאכל, ומלא יאכל נפקינ', ולא מדנסקל הוא נבילה, דלא נבילה היא דהוא מותר בשחיט' אמו, וי"ל דמ"מ נחירה בעי וכי הוא נסקל ומת בלא נחירה נבילה הוא. וק' אמאי לא אמ' בשור הנסקל כפל לאיסו' כפל לעלייתו כדאמ' בכלאי הכרם, וי"ל לפי שאיסורו נולד עמו, אבל כלאי הכרם אין איסורו נ"ע. וע"ק לישתוק מבעל השור נקי וחזינ' איסורא מלא יאכל. ע"כ. להנאת עורו וק' א"כ הבריית' משובשת דנפי' מבעל השור נקי. ע"כ. לכם למה לי, וק' בתרי ערלים סגי, כיון דלא יאכל משמ' איסור הנאה ותרי ערלים הרי ב' הנאות, כיון דמוקמת לכם להביא אילן נטוע. צ"ע.
<h2>דף כג.</h2>
לכם להביא את הנטוע לרבים, פי' שיהיה לו כדין ערלה ואסור, ר' יהוד' אמ' להוציא את הנטוע שהוא מותר. ונטעתם יחיד משמ'. פי' שהוא אסור, אבל רבים לא משמ' שאסור, כתב רחמ' לכם לומר שהוא אסור. הוי ריבוי אחר ריבוי, פי' ונטעתם מרבה שאסור ולכם (ממעט) [מרבה] לומ' שאסור, ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט רבים שהוא מותר. ולישר' בתרומ', פי' הקו' מפריש מיניה וביה, פי' כן משו' (דהויא) [דתהויא] סעודה הראויה לו. נזרו שלו תהא, ואידך על נזרו מגלח ואינו מגלח על נזרו של חבירו. אי הכי אפי' לכתחילה נמי, פי' אי אמרת בשלמ' לא יאכל משמ' באכילה ולא בהנאה, ולכם אתי לומ' כן דמותר בהנאה, א"כ הוי ריבוי אחר ריבוי וממעט לכתחילה דאסור, אלא אמ' דלא יאכל משמ' איסור הנאה ולכם אתי להתירו, א"כ ליכא אלא חד ריבוי, וא"כ אפי' לכתחילה נמי יהא מותר. טעמ' דידי מהכא, פרש"י וכל הנך קראי כו', הק' רש"י התם נמי דכת' לא יאכל, וכת' פרט דהיתר, והיכי מצי להוכיח דלא יאכל משמ' איסור הנאה מדכת' פרט דהיתר, וי"ל דלעיל שפיר משני חזקיה הני קראי קצירכם דכל ישר'. שאני התם דכת' לא יראה לך, וק' ליכתוב לא יאכל ולא ליכתוב לך. צ"ע. ואידך חד בגוי שכיבשתו, פי' ורבנן אמ' חד לא יראה לך אתי לומ' שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים, כגון גוי שכיבשתו, וחד לך אתי לומ' שלך אי אתה רואה אבל כו', כגון גוי שלא כיבשתו.
<h2>דף כג:</h2>
תאמ' בגיד כו', ק' אמאי לא עביד ק"ו מדם, ומה דם שענוש כרת כו', והוא לא הותר מכללו. ע"כ. אותבינהו הני קראי ושנינהו, פי' להני קראי לא יאכל ולא יאכל ושנינהו, ולכולן אשכחן פרט דהיתר, ולחזקיה לא איצטריך פרט דהיתר להתירו בהנאה, דלא יאכל לא משמ' איסור הנאה. במאי פליגי, דבין למור ובין למור הני דכת' לא תאכל מותרים בהנאה, למר מלא יאכל, ולר' אבהו מפרט, א"כ במאי פליגי, אין לך דבר שאסור בהנאה שלא נאמ' ביה לא יאכל ולשניהם הוו אסורין בהנא', וא"כ במאי פליגי, ואמ' לא אמ' ר' אבהו כחזקיה. ור' אבהו סבר אותו למעוטי הני, פי' אותו למעוטי חמץ בפסח ושור הנסקל ולא מדשני קרא, דהכי משמ' לא יאכל איסור אכילה בלבד. וא"ת לעיל אמ' ר' אבהו דלא יאכל משמ' איסור [הנאה] (אכילה) בלאו אותו וכ"ש לא יאכל, והכא קאמ' דלא יאכל נמי לא משמ' איסור הנאה בלאו אותו. וע"ק דלעיל קאמ' דחולין שנשחטו בעזרה דאורייתא והכא קאמ' לאו דאורייתא, וי"ל דלעיל קאמ' ר' אבהו אליבא דר' מאיר דלית ליה דברים ככתבן, ולא איצטריך נבילה לדברים ככתבן, ואתא לשאר איסורין, דמדאיצטריך למישרי נבילה כו', ואותו למעוטי חולין שנשחטו, והכא מיירי ר' אבהו אליבא דר' יהודה דאית ליה דברים ככתבן ואיצטריך נבילה לדברים ככתבן, ואותו למעוטי הני. ת"ל כל חטאות אשר יובא מדמה, פי' לא איירי בחטאות הפנימיות כגון פר כהן משיח ופר העלם דבר דכת' בפרשת ויקרא דאמ' לו שישרפו בעבור שהובא דמן בפנים דהא מצותן להיות בפנים, וקרא לא איירי אלא בפסולין בעבור שהוב' דמן בפנים ונשרפו בשביל כך, וחטאות הפנימיות אינם נשרפין בשביל כך דאפי' נעשי' כמצוותן נשרפין ואינם נאכלין אלא נשרפין מחוץ למחנה, ואין חטאות נפסלות אלא חיצוניות. והנה שורף, פי' הקו' בשעיר נחשון, לא דק, דהא בשעיר ראש חדש מיירי.
<h2>דף כד.</h2>
והבשר אשר יגע בכל טמא, וק' והא איצטריך (לשלישי) [לרביעי] בקדש, י"ל דחד קרא יוצא לשני טעמים, ואין שני כתובין באין לחד דרשא. הקישא הוא, וק' למה לי הקיש', והא בהדיא כתי' ונדריך ונדבותיך, ודרשינ' מה שהתרתי לך בשעריך הכא אסרתי. אין לוקין על לאו שבכללות, וק' מהא דאמ' לעיל כל שבקודש פסול כו', אמאי לא פריך והא א"ל ע"ל ש', וי"ל היכא דכת' הלאו חייב אע"ג דהוי ל"ש. נותר בשריפה ואין כל איסורי' כו', וק' אמאי לא מוכח מקרא דכת' בקדש באש תישרף, דמשמ' קדש בשריפה כו'. לא תוכל לאכול בשעריך וגו', וילפינן גזי' שו' לאו בטומאה מבשעריך דכת' גבי פסולי המוקדשין שנפדו.
<h2>דף כד:</h2>
לרבות עצים ולבונה, פי' הקו' והבשר אשר יגע בכל טמא. וק' דלקמ' [ל"ה ע"א] אמ' והבשר כל טהור לרבות עצים ולבונה. צ"ע. שאם הניח [חלב] של שור הנסקל על גבי מכתו שפטור, וק' והלא סיכה בכלל שתייה. ע"כ. ומה ערלה שלא נעבדה בו עבירה, וק' א"כ הק"ו סותר ההיקיש', דמהיקיש' מפקינ' איסור אכילה ולא איסור הנאה, ומק"ו מפקינ' (מ)איסור אכילה ו(מ)איסור הנאה, ומכח קושי' אחרת זאת קושי' מתורצת, דקש' למה לי להקיש בשר בחלב לטריפה כיון דמפקינ' מק"ו דערלה דבשר בחלב אסורה בהנאה, כ"ש דאסורה באכילה, ולמה לי להקיש לאסור אכילה. לכך צ"ל דמק"ו חזינן דאסור באכילה ובהנאה, אבל מלקות לא חזינן מק"ו דאין עונשין מן הדין, לכך צריך היקישא לחיובי מלקות, והכי בעי מניין לבשר בחלב דאיכא מלקות ומוכח ליה מהיקישא, והק"ו לאסור באכילה ובהנאה, ולא סתרו זה את זה.
<h2>דף כה.</h2>
דגמר ליה נבילה, פי' הקו' וי"מ דלכך קאמ' נבילה, דטריפ' דקרא איירי באבר ובשר המדולדלין, ולכך קרי ליה נבילה דדמי לנבילה שאינה בשחיט' (האם) כנבילה, ואינו נר' דטריפה נמי לא משתרייא בשחיטה (האם) ושפיר מצי לקרותה טריפה. וליכא למימ' דלהכי קרי ליה נבילה דלא מצי לקרותה טריפה דטריפ' אינ' מטמ', ליכא לומ' הכי דוודאי נפקינ' מינה דקרי ליה נבילה, הא אבר ובשר המדו'[לדלין] אינן מטמאין דשחיטתן מטהרתן מידי טומא'. ולפרוך מה לכלאי הכרם, פי' קס"ד דאין נאסרין אלא גידולין ולגידולי עצמן לא היה להם שעת הכושר. זאת אומרת, מדלא פריך הכי ש"מ דכלאי הכרם לאו גידולי לבד נאסרין אלא עיקר הזריעה, ועיקר' לשו' עיקר, והיה לו שעת הכושר עד שנשתרשה. וי"מ דהמקשן היה יודע שהזריעה היה נאסרת אבל סבור שמזריעת' נאסרה הזריעה, ופריך מה לכלאי הכרם שכן לא היה להם שעת הכושר מעולם משבאו לכלל כלאים, (תאמ') דליכ' למימ' שלא היה להם ש"ה מעולם, דהא קודם הזריעה מותרין, תאמ' בבשר בחלב שהיה להם שע' הכ' משבאו לכלל בשר בחלב, דאם שורהו כל היום בחלב אין בכך כלום. ומשני עיקרו נאסרו משעה שנשרשו, ולא משע' שנזרעו, וכמה גימגו' יש, חדא דמאי קאמ' תאמ' בבשר וחלב שאם שורהו כו', זה אינו, דהא דמותר הוי משו' דלא מיקרי בשר בחלב כששורהו, אבל הוי כאילו זה לבד וזה לבד, וכן כלאים כל זמן שלא נשרשו הרי כמונחים בכד, ועוד כי קאמ' חמץ בפסח יוכיח, צריך לומ' שהיה לו שעת הכושר משע' שבאו לכלל חמץ בפסח והא ליתא. והאי פיר'[כות] לא קשי' לפי' ראשון, דלפי' ראשון פריך זה מה לכלאי הכרם שלא היה לו שעת הכושר מעולם, תאמ' בחמץ בפסח שהיה שעת הכושר קודם פסח, ועוד מדמותיב רב שמעיה הוסיף משמ' לשבור דברי המתרץ ולקיים הפירכא, ורב שמעיה קאמ' הוסיף אין לא הוסיף לא, ודעתו של מקש' לומ' כן משע' תוספ' ולא משע' זריעה, ועוד מאי קא משני זאת אומרת עיקרו נאסר, והלא המקש' ידע זאת ואינו משבר דבריו של מקשן, הוה ליה לומ' בהשרשה נאסרין, וא"כ משבר דבריו של מקש' שאמ' משע' הזריעה. בשלמ' ללישנ' קמא ניחא דהמקש' קאמ' הגידולין, וקאמר המתרץ דאף עיקר הזריע' נאסרת, אלא ללישנ' בתר' קשי'. זה הכלל, דעיקר הזריעה קרי קודם ההשרשה אחר שנזרע ונכסה עד שנשרשה. המעביר עציץ נקוב, פי' זרע זרעי' בעציץ וצמחו וגדלו הזרעים בתוכו ואחר כך העביר העציץ בכרם, והוסיף הכרם, ומיד שהוסיף בכרם אסור משו' כלאים. אם הוסיף מאתים, פי' שהיה בהיתר מאתים שיעורין כשיעור התוספת שהוסיף משבא בכרם חסר אחת, ועכשיו יש בהיתר מאתים עם התוספ' אסור, דצריך מאתים דהיתר לבד האיסור כדי לבטל האיסור במאתים, לפי שאין ערלה וכלאי הכרם בטילים בפחות ממאתים דהיתר, דכפל לאיסור כפל לעלייתו דילפינן מן תרומה שאסור באכילה ומותר בהנאה ובטל במאה, וערלה אסורה בהנאה בטל במאתים. לא הוסיף מאתים, פי' אלא פחות כל שהוא מותר, פי' שיש בו להעלו' במאתים, כלומ' שממעטין המידות של ההיתר.
<h2>דף כה:</h2>
מאי חזית דדמך דידך סומק טפי, פי' לא דמי לשאר (טהרות) [מקומות] דהכא איכא עבירה ואיבוד נפש, ואע"ג דאי לא הרגו היה נהרג איהו, והשתא ליכא איבוד נפש, דילמ' דדמא [דההוא גברא] סומק טפי, כלומ' חשוב לפני המקום ויחיה על ימיך, ואז אתה מאבד נפש. איכא דאמ' איפשר וקא מיכוון, פסק הרב מפס דהלכה כאיכא דאמ' דהכא.
<h2>דף כו.</h2>
שאני היכל דלתוכו עשוי, וק' והלא לא כתי' אכילה, א"כ אפילו שלא כדרך הנאה אסור. ע"כ. בתיבה, פי' והתיבה היה פתוחה כלפי הכותל שיש בו בדק. מאי לאו לאותן העומדים בפנים, פי' כגון הבעלים שצריכין לעמוד על קרבנן. קול ומראה וריח אין בו משו' מעילה, לפי שאין בו ממש, ריח יש בו ממש ומועלין בו קודם שנעשה בו מצות. נר' למורי ה"פ ריח יש בו ממש הסממנים הנותנין הריח יש בו ממשות, ומעציץ יוצא הריח, אך קול ומראה אין בהם ממשות שהרי הקול אינו בגוף הכלי שיר, אך כשהוא יוצא הוא נשמע, וכן מראה איננו בדבר הנראה אך הוא תלוי ברואה, כך רוצה רש"י לפר'. כת' שמו, מדלא כתי' וישם משמ' מיעוט. הכניסה לרבקה, ע"כ.
<h2>דף כו:</h2>
שכן עליה עוף כשירה, והק' רש"י ואע"ג דכת' עלה עליה, דמשמ' בעלייה בעלמ' פסולה, אפי' הכי כשירה. וע"ק מאי חידוש אשמעינ' דכשירה, פשיט' דכשירה דהא כתי' עול וזה אינו עול, ותיר' אשמעינן חידוש דסד"א כיון דמוכחינן מאשר לא עלה שאר עבודו' דפסולות בפרה אדומה, כגון לחרוש בפרה, א"כ ה"א דמרבינן שכן עליה עוף דפסולה, אפי' הכי כשירה כיון דלא ניחא ליה. קשי' ללישנ' קמא דרבא דאמ' מחלוקת דר' יהוד' ור' שמעון בלא איפשר, אבל באיפשר אפילו לר' שמעון יאסר, א"כ הא מני.
חדש יותץ ישן יוצן, פי' דהיינו חדא בבא וסתמא היא. אפה בו הפת, בבא אחריתי, ופלוגת' דר' יהוד' ורבנן. אפה בו הפת, היינו דיעבד, מדלא קתני אופה. בישלה על גבי גחלים, פי' לאחר שיוצן. יש שבח עצים בפת, הבלא דעצים מעיילא בגויה דפ' וחשיב כמידי דבר מששא, וחכמי' מתירי' דלא אמרינ' יש שבח עצים בפת אלא מחמ' חימום בעלמ' נאפה ולא חשיב מידי מששא. וק' לר' דהמבשל בשבת בשוגג יאכל דיש עצי מוקצה בפת, וי"ל דלא אמרינ' הכי אלא בעצי איסורי הנאה, וכן פרש"י בפ' ב' דע"ז. ר"ם. פסק הרב מפס דהלכה כרבנן דאמ' זה וזה מותר.
<h2>דף כז.</h2>
גמרי באיסור אסור, פי' הקו' כגון שנפל האיסור אחרון, ואסור אפי' קדם וסילק האיסור. וק' וכי היכי יכול להיות שהאיסור נפל אחרון קדם וסילק האיסור, וי"ל ה"ק קדם וסילק האיסור קודם שהחמיץ, ואחר כך נפל לתוכו מעט מהאיסור. מפי מורי. אינמי י"ל כגון שקדם וסילק אחר שהחמיץ.
<h2>דף כז:</h2>
בשרשיפא, פי' עשה כסא מעצי ערלה, השתא הוי לעולם האיסור בעין. אפי' באלף לא בטיל, משו' דהוי דבר שיש לו מתירי' בפדייה. והלא מעל המסיק, פרש"י אין מועל אחר מועל, פי' כגון אם אדם אחד נהנה מדבר אחד, אדם אחר הנהנ' מאותו דבר אין חייב קרבן מעילה אלא בהמה וכלי שרת, שאם הרבה בני אדם רכבו על הבהמה או שתו מן הכלי כולם חייבי' מעילה, והכא גבי פת מיד שחייב קרבן מעילה נשתנה מקדושתו ויצא לחולין, ואמאי פת אסור. בשוגג מתחלל, פי' אם יש לו הנאה בשוגג אז חייב קרבן מעילה ויצא לחולין. באותן שטעונין גניזה, פרש"י שלא הייתה מעילה בהיסיקו. וק' והא ילפינן לעיל מושמו (מהיכא) [דהיכא] דנעשית מצותו דחייב קרבן מעילה, וי"ל הא דאמ' ואפר הקודש לעולם אסור הוי באותן שטעונין גניזה ולעולם חייב קרבן מעילה, ואחר שנעשה אפר והוא אצל המזבח, אבל כל זמן שהגחלים בוערות ועושה מצוותו לא מעל המסיק. והדין נותר בשריפה כו', וק' והא מעטינן לעיל נותר בשריפ' ואין כל איסורי' כו', וי"ל דמעטינן שור הנסקל דלא דמי ליה, אבל חמץ לא. חלב של שור הנסקל יוכיח, וק' לילף חלב גופיה מנותר למהוי בשריפה כנותר, י"ל איכא למיפרך מה לנותר שכן בבל תותירו.
<h2>דף כח.</h2>
אשם תלוי וחטאת העוף, פרש"י שאם שחט אשם תלוי ועשה נותר הוי בשריפה, וק' תיקשי מרבנן לרבנן, דגבי חמץ אמרי יטיל לים, ובאשם תלוי הוי בשריפ', וי"ל טעמ' דחמץ הוי משו' דכת' תשביתו בכל דבר. ע"ז דלים המלח אזלא, וק' אמאי נקט גבי ע"ז ים המלח ולא בחמץ, י"ל משום דאמ' לעיל גבי ע"ז יוליך הנאה לים המלח ולא בחמץ נקט ליה הכא. מתניתי'. חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה, ושל ישר' אסור. מכאן שלא יכול אדם להשכיר בהמתו להוליך עליו חמץ בפסח מעיר לעיר. וכן גבי חמץ. ר"ם.
<h2>דף כח:</h2>
ומשעה שאסור באכילה אתאן לת"ק, וק' אמאי לא קאמר אתאן לר' שמעון ובתוך זמנו. כתיב בהאי וכתיב בהאי, והתוספו' עבידי צריכותא. ופי' הקו' לסוף פירושו ואיצטריך היקישא לחובה, [וק'] מאי קא פירש והא כבר פיר' שפיר. אכן (בתחילת) [בתחילה] פי' ההיקיש' אתי לאורויי לן דחובה לילה בזמן פסח, אבל בזמן הזה מנלן דחובה לילה ראשון. אי ר' יהוד' אפי' דגוי, וק' ליה דר' יהוד' לא אסר אלא באכילה ולא בהנאה כמ' במתניתי', וכן פי' הקו' לעיל במילתיה דר' יהודה חמץ לפני זמנו עובר עליו אם אכלו, ולא בהנאה.
<h2>דף כט.</h2>
ובדין הוא דבאכילה שרי, ל"ג דהא קא אמרינ' לקמ' האוכל חמץ של נכרי [שעבר עליו הפסח] לדברי ר' יהוד' אינו לוקה, ואי גרסי' ליה אפי' בפסח נמי [אינו] לוקה, ואמאי נקט לאחר הפסח. ע"כ.
<h2>דף כט:</h2>
מאן דאמ' מעל כר' יוסי הגלילי, פי' והשת' יכול לפדות אותו ולשורפו, ואע"ג דאמ' אין פודין כו', ה"מ ליתנו לגוי או לכלב אבל לשורפו מותר.
<h2>דף ל.</h2>
כי קניס ר' שמעון בעיניה אבל על ידי תערובת לא, פי' רש"י ואפילו שהייה בעיניה, וכן אמת. ר"ם. אמר רבא הילכת' חמץ כו', ופסק רש"י כו', ור"ת פי' דאפי' חמץ בפסח בס', ולא נוכל להורות כן. ר"ם. קדירות בפסח ישברו, ופי' הקו' דאין הלכה כרב, דקיימ' לן דנותן טעם לפגם. והק' מורי דהא דמותר היינו דיעבד אבל לכתחילה לא, ואם לא נימ' ישברו הרי שרי לכתחילה ומאי פי'. גזירה דילמ' אתי למיעבד במינו, וק' והא אמ' רב לעיל דשלא בזמנו (ו)שלא במינו אטו מינו לא גזר, וי"ל הכא שהוא מבטל האיסו' לכתחילה אית לן למיגזר שמא יבטל לכתחילה במינו, אבל לעיל מיירי בדיעבד. ע"כ. ושמואל אמ' לא ישברו, אלא משהא להו אחר פסח ועביד בין במינו כו'. וק' והא אין מבטלין איסור לכתחילה ואפי' בדרבנן כיון דעיקר איסור דאורייתא, דאת"ל כל האיסורי' שנפלו בפחות מס' ירבה בהיתר ויבטל, וי"ל דה"מ דאין מבטלין איסור לכתחילה, ה"מ כשהוא צריך לדבר המתבטל, אבל הכא אינו צריך לבליעת הכלי. ומהאי טעמ' יש להתיר טיפת חלב שנפלה על קדירת בשר מבחוץ אף שלא כנגד האור, הואיל ואין צריך לדבר המתבטל, ועוד דאין מתכוין לבטל. רבי' שלמה מדרו'ש. מהאי טעמ' התיר ר"ת החרצנים של גוים שנשארו בגת ואי אפשר ללקטן, בהגעלה מותרי', שהגעלה מייבשת אותו והוו כחרצנים של גוים לאחר י"ב חדש מותרין. ר"ם. ואם טש ביה פת הכל אסורה, וק' והא הוי נותן טעם בר נותן טעם, שהשומן נותן טעם בפת, והפת בחלב, ומותר, כדאמ' דגים שעלו בקערה שהיה בו בשר מותר לאוכלו בכותח של חלב, וי"ל התם דווקא עלו, אבל אם נתבשלו בקערה הוי אסור, והכא הוי כמו בישול כיון שאופה הפת.
<h2>דף ל:</h2>
התם בתנור של מתכות, וק' לה"ר מאיר מלונדרש אמאי נשאר רבה בר אהילאי מוקשי, לישני כאן בתנור של מתכות כו'. יין תשמישו על ידי צונן, ואע"ג דיש יין מבושל, מ"מ יין מבושל אין בו משום יין נסך. בית חרוסת, כלי שנותני' בו חמץ וכל דבר קיהוי ורגילין לתת בו קמח ועשוי לטבל בו בשר כל ימו' השנה, והקמח מתחמץ מחמת הקיהוי, עד כאן פי' הקו'. וכמדומה לפי פי' זה דבית חרוסת לא הוי כעין מדוכין שלנו, שהרי צריך לפרש בי' חרוס' דומיא דבית שאור, ובית שאור עשוי להניח בו השאור ופעמ' ששוהא שם כל הלילה, כך פי' הקו', כמו כן בית חרוס' עשוי להשהות בו דבר קיהוי כמו חומץ שלנו. ונר' לי דעל החומץ עלה בדעתו של רש"י שמשהין אותו כדי לטבול בו בשר, אבל במדוכין שלנו העשוין לכתוש בו תבלין ובאקראי בעלמ', שכותשין פת עם הפלפלין ואינו משהא בה התבלין כי אם לפי שעה, תמיהני מהני אסורין בתר הגעלה ולא הועיל הגעלה להפליט טעם החמץ שבלעו ע"י הכתישה מאחר שאין התבלין שוהא בם. כה ייטיב לי שדי וכה יאמ' לטילטולי די, כי מצאתי בערוך אלה הדברים בערך בי"ת, חוץ מבית שאור, כלי שעושין בו שאור לחמץ העיסה, כיון דחריף הוא כרותח בלא הגעלה ובלע, ובית חרוס' כלי שעושין בו כל השנה חומץ וציר ללפת בו את הפת, ואיפשר שטובל בו פת חמה, ומחמת חריפות בלע, ואין משתמשין בו מצה אלא בהגעלה. עד כאן הערוך. על פי הדברים האלה נר' דאפי' בית שאור סגי בהגעלה וכן בית חרוסת, וכ"ש המדוכין שלנו סגי בהגעלה, כדפרישי'. מכתיבת הרב ר' יעקב מאליצון. אם מצא חטה או שעורה בעופות צלויין ערב פסח אחר ד' שעות ישליך החיטה והעופות מותרין, ומהאי טעמ' דאינו במשהו, עד שיהא [בכרת] (בכזית), ובפסח אינו חוזר וניעור, וכן בשר מלוח שנמלח קודם פסח, וכן דגים מלוחין ולא נבדקו מחמץ מותרים בפסח, שהרי נתבטל החמץ קודם פסח ואינו חוזר וניעור. ר"ם.
<h2>דף לא.</h2>
מוסיף עוד דינר, פרש"י ואע"ג דאמ' הקדש חמץ ושיחרור כו' שאם עשה לו חמץ אפותיקי ולא [הרהינו] (החמיצו) אצלו ועבר עליו הפסח מפקיע מיד שיעבוד, כך פרש"י בכתובות [נ"ט ע"ב].
<h2>דף לא:</h2>
ואם אמ' לו הגעתיך עובר, פי' ואע"ג דלא מטא זימניה, ושמא יפרע לזמנו, ואמ' עובר, שמא לא יפרע לזמנו ונמצא עובר בבל יראה למפרע. מניין לבעל חוב שקונה משכון, שנ' ולך תהיה צדקה. וק' היאך מוכח מהכא דבעל חוב קונה משכון, נהי דעל שלו הוא שוכב, מ"מ יש לו צדקה שמשיבו כן שהרי מפסידו מן עילוי דמיו והוא חייב לו מעותיו (מעותיו) עליו. והלוי תיר' דאילו לא היה קונה משכון לא היה לו צדקה מזה אלא איסור' הוה ביה משו' רבית דברים. תרומ' חמץ, פי' תרומה שנתערבה בה חמץ.
<h2>דף לב.</h2>
אמר רב יוסף ת"ש אכל גרוגרות ושילם כו', וק' אמאי לא מוכח מדלעיל דקאמ' האוכל חמץ הקדש במזיד מעל, ויש אומ' לא מעל, אלמ' דלפי דמים משלם, דאי [לפי] (לאו) מדה אמאי לא מעל.
<h2>דף לב:</h2>
אבא שאול תרתי בעי, וק' דהא לא דריש לעיל אכל כזית כי אם פרט למזיק. וע"ק היכי בעי שוה פרוט' גבי מעילה, הא לא כתי' ביה ונתן. ע"כ. ולבסוף אלימ' ליה מיתה, וק' מאי סבר' היא זו שיהא מיתה חמורה, וי"ל סברא לומ' דמיתה חמורה מכרת היכא דלא כתי' ביה ערירים, דאז יהיה בכרת הוא [ולא] (ו)זרעו, והוי מיתה חמורה ממנו, שממהר לבא יותר מכרת, אבל כרת דכת' ביה ערירים אז יהי' זרעו נכרת והוי חמור ממיתה.
<h2>דף לג.</h2>
ומינה מה (מצה) [תרומה] בכזית כו', וק' אמאי לא נימ' דון מינה ואוקי באתרא, וי"ל דלא אמ' הכי אלא בק"ו ובבניין אב. תאמר במעילה, שאם נתכוון להתחמם כו', לכך פי' רש"י שמכיר מי גיזי עולה, דאי לא הכירא לא הוא מתעסק. שכן לא חייב בה שאין מתעסק, פרש"י שכן לא חייב מתעס' בדבר היתר ושגג באיסור כיוצא בו, וצ"ל דהא דפרש"י כיוצא בו, הוי כמו אין כיוצא בו, וקאי אשאין מתעסק, וה"פ שכן לא חייב אין מתעסק בדבר איסור, אבל מתעס' בדבר היתר להגביה התלוש וחתך המחובר, והשתא לא הוי האיסור כמו ההיתר ואינו חייב מתעסק, [אלא] היכא דהאיסור הוי דומיא דהיתר, הכי צ"ל. אין תורמין מן הטמאה על הטהורה, פי' אין תורמין מן הטמ' כדי לפטור הטהורה, כגון היכא שיש לו י"ב סאין והחצי טמיאין.
<h2>דף לג:</h2>
משקין מיפקד פקידי, פי' רש"י משו' משקין לאו מיטמו. וק' מאי קאמ' פשיט' דהא כבר פי' דהיה בהם פחות מכביצה. וע"ק דפי' ומשום צירוף לא מיטמו, דהא כבר אמ' דדורכן פחות מכביצה. אי הכי כביצה נמי, אי אמרת בשלמ' כו'. ע"כ.
<h2>דף לד.</h2>
דבר שזרעו כלה, פי' כל דבר שנזרע הוי זרעו כלה, והוי נימוח בארץ, ודבר שאין זרעו כלה, הוי כעין כרוב שאין זורעין אותו אלא נוטעין אותו בלא זריעה.
<h2>דף לד:</h2>
אי אמר' בשלמ' פסול טומא' הוי שפיר, והק' רש"י ויוצא היאך מרצה הציץ, ותיר' דמ"מ בדיע' הורצה. ועו' הק' למאן דאמ' אם אין בשר אין דם, א"כ לא אשכחן ריצוי דציץ, דאם נטמא הבשר לא מרצה הציץ, ותי' הואיל והבשר בעין (הדם) מרצה הציץ על(יו) [הדם]. ול"ג פסול הגוף מי קא מרצה הציץ, דא"כ משמ' דפסול הגוף לא קא מרצה ציץ, אבל יוצא מרצה, ולא היא, דאפי' על פסול יוצא לא מרצה. הכא נמי מעלה, וק' תיפוק לי מדקאמ' לעיל הא היתר אכילה אית ביה דאי בעי דריך בפחות מכביצה, ואמאי ואימ' דלית ביה היתר אכילה משום דמעלה עשו. לכך ל"ג לעיל ענבים אלא תותים דהוי תרומ' דרבנן ובמילי דרבנן לא עביד מעלה. שתהא חיותן בכלי, וק' היכי תיפוק מהכא קדושת הפה, והא הוו קדוש' הגוף מדקא בעי כלי.
<h2>דף לה:</h2>
ומי פירו' אין מחמיצין, הוי מן התורה אבל מדרבנן מחמיץ. ורי"ץ בר אברהם היה נוהג בו היתר, ושוב חזר רי"ץ. מעשר של לוי שהקדימו בשיבולין, פי' כך דין מעשר, הישר' נותן תרי ממאה לכהן, ואחר כך נותן י' מק' ללוי, כי מאה הוי י' פעמ' י', וכשנתן הישר' תרי ממאה לכהן דהוי חד מחמישי', אז נותן י' ממאה ללוי, וליכא מאה שלימים, כי כבר נתן תרי לכהן, וצריך למעט המדות, ועושין מאה ונותן י' ללוי, והלוי אחד מהני לכהן, וזה תרומ' מעשר מן המעשר, והשת' מיירי בשקדם הלוי ונטל בשיבולין, ועושין כן כדי שרוצה ליקח דינו ממאה שלימי' ולא ממעט' המדות, אבל כשהכהן לוקח תחילה אז צריך למעט המדות. פטור פי' הלוי. אלא משום בל תאכל טבל, וק' ליתי עשה דבערב תאכלו מצות וידחה הלאו של טבל, וי"ל דאין עשה דוחה לאו אלא לאו גרידא, אבל טבל שיש בו מיתה האי לאו לא ידחה. מפי הרב ר' ברכיה מניקול נ"ע. ועי"ל דאין עשה שלפני מתן תורה ידחה הלאו של אחר מתן תורה.
<h2>דף לו.</h2>
האוכל נבילה ביום הכיפורי' בשוגג פטור, פי' פטור מיום הכיפורים אבל חייב משו' נבילה, לפי שהיה חייב מנבילה קודם יום הכיפורים, שאין איסור יום הכיפורי' חל על איסור נבילה כיון שהיה חייב מקודם לכן, ואפי' נתנבלה בו ביום, ואז לא היה חייב משו' נבילה קודם יום הכיפורי', מ"מ חייב משו' נבילה, כי היה חייב עליו קודם יום הכיפורי' משום אבר מן החי. כדאמ' לי' ר' יהושע לבניה, פסק הרב מפס דהילכת' כר' יהושע דמליל ראשון ואילך מותר ללוש עיסה ביין ושמן ודבש אפי' על ידי מים. ורש"י אוסר על ידי מים אפי' ביום שיני, אבל בלא מים מותר, דמי פירות אין מחמיצין. ומטעם זה התיר ר' שבולת חטין בחבית יין תפוחים, דלא [שנא] דבש דבורים ולא שנא דבש תמרים אין מחמיצין. אין לשין בפסח שתי מידות יחד, כדי שלא תחמיץ, והלש אותן אינו יודע למה הוא מודד, ומה לנו מדידה בפסח, אלא [שלא] יפחות משיעור [מ"ג ביצים ו]חומש ביצה כדי שלא תפקיע תורת חלה. כעין תורא שרי, ומה שאנו עושין מאכל' של בשר ושל לחם בלבד שקורין פשטי' וכן סופגני' של קמח שאנו עושין בשמן ולא חיישינן דילמ' אתי למיכל [בחלב] (בחול) משו' דדבר מועט הוא, אינמי משו'... לותתין, והא דאמ' לקמ' דמותר [ללתות] (לתלות), גבי מצה שאינה נילושת בפושרין לא אתי לידי חימוץ, אבל גבי מנחות נילושת בפושרין. ת"ל בכל מושבותיכם דברי ר' יוסי הגלילי, וק' לעיל דקא ממעט דמעשר שיני אינו נאכל [מלחם עוני תיפוק ליה] מבכל מושבותיכ', וכי תימ' סבר לה כר' [אלעזר] (דמתני') [דפודין] מעשר שיני לאחר שניטמ', הא לית', דהא ר' עקיבא ממעט ביכורים ממושבותי', ומרבה מעשר שיני ממעשר ממצות מצות ריבה, ולא משו' דר' אליע' ור' יוסי לא דריש לעיל מצות מצות ריבה. שנ' לא תוכל שאתו, וק' דהא האי קרא מיירי חוץ לירושלים, והיכי נפקינ' אפי' בירושלים. צ"ע.
<h2>דף לז.</h2>
לא של כל אדם אמרו אלא של נחתומין, וקש' יאמ' סריקין אסורין וסריקי בייתוס מותרי'. הסופגנין, אישקוריץ, ארוך כמין ספוג אישפורגא. המדומע פטורין מן החלה, וק' היאך דימוע דמדרבנן ומפקיע חלה שהיא מן התורה, דדימוע מדרבנן, דמדאורייתא חד בתרי בטיל, וי"ל דמיירי בחלה חוצה לארץ דאינו אלא מדרבנן. חלוט של בעלי בתים, פסק ר"ת דכל דבר שלישתו רכה אין צריך לברך ברכת המוציא, כגון ניל'ש, אם לא קבע סעודותייהו עלייהו, אכן בליל פורים אם קבע סעודותייהו עלייהו מברכין, אבל דבר שבלילתו עבה כגון פשטיאץ וגיפרץ ופרטראץ צריך לברך המוציא, כיון שתחילתו עיסה עבה, אע"פ שבסוף רכה ונאפית באילפס, אבל אם תחילתו סופגני' ולסוף סופגני' אין מברכי', אבל הווירמשייש אע"פ שתחילתן עיסה וסופו סופגני' אין מברכין המוציא כיון דליכא תוריתא דנהמא. הדביק ולבסוף הרתיח, הרב מפס פסק דהלכה כר' יוחנן דכל מעשה אילפס קרוי לחם, לא שנא הדביק ולבסוף הרתיח.
<h2>דף לז:</h2>
לימ' מסייע ליה היינו הך, פי' הוה לו לומ' בניחותא בלא לימ'. מאי שנא המעיסה ומאי שנא כו', הק' רש"י מאי קא פריך מאי שנא הוה לי' ליפרוך מי קתני מיהא וחכמי' פוטרי', ותי' דמעיקרא פריך להוכיח דבריית' אמת, דלא תימ' היכי פריך מיניה אינה אמת, ואחר כך פריך קושייתו, קתני מיהא וחכמי' פוטרי'.
<h2>דף לח.</h2>
שאני התם דכת' עריסותיכם תרי זימני, פי' גבי מעשר, הילכך אינו יוצא במצה של מעשר שיני, אבל הכא גבי אתרוג של מעשר שיני דלא כתי' אלא לכם חד זימנא למעוטי גזול ושאול ולא בא לומ' דאינו יוצא כיון דראוי לאכול, לא ממעט אכילה אלא גזול ושאול. בחלה של מעשר שיני בירושלים, לכך נקט בירוש' לפי שאינו יכול לאכול מעשר שיני אלא בירושלים. בחולין לא נפיק, לאחר שהסיר החלה קרי ליה חולין, לפי דישר' יכול לאכול מעשר שיני אבל לא החלה, דאין אדם יכול לאכול חלה אלא כהן, ובעי מהכהן אם נפיק בחלה. לשריפה אזלא, פי' החלה אין לה היתר בכל מושבות קודם שנטמא לא יכול לאוכלה אלא בירושלים, ואי נטמא אין לה פדייה דצריך שריפה כיון דטמאה, או דילמ' אמ' הואיל ולא קרא עליה שם, והוי כמו שנתערב המעשר כמו בתחילה והויא טבל ונפיק ביה דיש לה היתר בכל מושבות, דאי מיטמו יפדה, השתא נמי דקרא לה שם נפיק כמו שלא הפריש, כמו חלה בעלמ' שאינה ממעשר נפיק כדאמ' במתניתי'. כיון דאמ' יפדה היינו ודאי מעשר, פי' רבנן סברי כל דבר הלקוח בכסף מעשר ונטמא יש לו כח לתפוס פדיונו ויפדה א"כ היינו ודאי כמעשר שאינו לקוח, דכמו שיוצא חובתו בחלה מעשר דעלמ' דיש לו היתר במושבותיכם, כמו כן יוצא בחלה לקוח דיש לו היתר במושבות, דאי הוי טמא יפדה, ואע"ג דהוא חלה אין לה היתר במושבות לעולם, מ"מ אמרינן הואיל ולא קרא עליה שם חלה ולא הוי אלא לקוח בכסף לקוח ואינו חלה נפיק ביה, השתא נמי נפיק ביה. מי אמרינן הואיל ואי לאו לקוח בכסף מעשר אלא הוי ככסף מעשר [שני] בעלמ' ונפיק ביה השתא נמי נפיק ביה בלקוח בכסף מעשר מכ"ש, דהא (לא) לקוח בכסף מעשר קולא הוא ממעשר גופיה, דהא אתי מחמ' דלוקח מכספו, א"כ מדנפיק ממעשר, כ"ש דנפיק בלקוח ואע"ג דלית ליה היתר במושבות, דהא איירינן אליבא דר' יהוד' דאמ' יקבר, והאי דלית ליה היתר, כלומ' הק' רש"י כיון דאמ' דלקוח קיל ממעשר ומעשר החמור מיניה יש לו היתר במושבות, א"כ בדין יהא לקוח דקיל מיניה יש לו היתר, ואמאי אין לו היתר, ותיר' הא דאין לו היתר לאו חמיר' הוא גביה אלא קולא הוא לפי שאין לו כח לתפוס פדיונו, ואע"ג דאיירינן בחלה הלקוח, וחלה אין לו היתר לעולם ואפי' אין לקוח, מ"מ אמרינ' הואיל אחרינ' הואיל ולא קרא עליה שם, והואיל ולאו לקוח. או דילמ' חד הואיל אמרינ', פי' כגון בחלה במעשר בעלמ' שאינו לקוח איכא חד הואיל, הואיל ולא קרא עליה שם. וכן בלקוח בכסף מעשר שאינו חלה איכא חד הואיל, הואיל ולאו לקוח, אבל בחלה הלקוח איכא תרי הואיל, דאינו לקוח, ולא קרא כו', לא אמרינ'. והק' רש"י היאך אמ' דבחלה מעשר בעלמ' ליכא אלא חד הואיל הא איכא תרי הואיל, הואיל ולא קרא שם, והואיל ומיטמו, ותי' הואיל ומיטמו לאו הואיל הוא, כיון דבידו לטמאותו. שם מעשר חד הוא, (ואיכא) [ואמ'] תרי הואיל. פרש"י אין לי אלא טהור טמא מניין. וק' השתא רוצה להוכיח טמא דקאמ' לקוח בכסף מעשר שנטמא נפדין, ומוכיח מהכא טהור, דקאמ' אין לי אלא טהור טמא מניין, וי"ל דאי לא כתי' אלא חד ומוקמינן בטהור, ולכך מותיב אין לי אלא טהור.
<h2>דף לח:</h2>
ומתחלקת לכמה חלות, דלכל התורה (מכי') [רביעית] חצי לוג וחוצהו חציו כו', פי' א"כ איכא עניות. מעשר הקל, פי' דמותר לזרים. נאכלין בנוב ובגבעון, פי' הקו' ועל אותן שקרבו בנוב ובגבעון, כלומ' הק' רש"י מ"מ נהי דנאכלין בנוב ובגבעון עדיין לא הותרו בשאר מושבות, ותיר' כו'. ואי [לא מזדבין] נפקינ' ביה, וא"כ לא בתחילה עשאן לשם מצה.
<h2>דף לט.</h2>
והא חזרת תנן, פי' מתני' תני חזרת קודם, וא"כ מצוה בו מן המובחר. אצוותא דדיקלא, פי' סיב הדקל, ע"כ צ"ל שהוא מין ירק אבל לא מין עץ, דבענן מרורי דומיא דמצה שיהא מין זרע. ובהרדופנין, פי' סם המות דבהמה ולא של אדם, שלא ציוה הקב"ה למות בשביל מצוה. דחס רחמנ' עלן, לא קאמ' דהוי זכר לחירות, דהא מרור אין בו [חירות] (חובה) אלא הוי זכר לעבדות דוימררו את חייהם.
<h2>דף לט:</h2>
ארבע על ארבע רוחות, פי' הקו' בין אמצעי לאותן שבחוץ ליכא אלא ג' טפחים. וק' דהא איכא יותר דהא הוא באלכסון, י"ל לא קאמ' שנוטע הארבע ממש בקרן, אלא רחוק מן הקרן טפח ומחצה שכל אחד יונק טפח ומחצה מכל צד. כדפי' ריב"ן. בחרמצה, פי' דלעת שטומנין אותה ברמץ. בית רובע, פי' מקום הראוי לזרוע רובע הקב, וכן בכל מקום דתני קב וכור היינו מקום הראוי לזרוע קב וכור. יוצאין בהם ובקלחים דברי ר' מאיר, פי' פריך מדקתני יוצאין בהן, דהיינו בעלין, וקתני בין לחים בין יבישי', וקש' לרב חסדא. מסתברא מצה ומרור, פי' הקו' (כל) [כמו] דבמצה בעינן מושבותיכם כן נימ' גבי מרור. וק' א"כ משמ' דר' יוסי ממעט ליה ממושבותיכם, ולעיל ממעט מצה מאוני, י"ל לכך ממעט ליה לעיל מאוני משו' דכת' במצה אוני, אבל גבי מרור לא כתי' עוני ולא אוני, להכי יליף ליה ממושבותיכם. לפי' שיני של רש"י ה"פ מסתברא מצה ומרור, פי' ולא אמ' כל דתקון רבנן כו' ונפיק ביה, והיינו טעמ' דלא אמרינ' כל דתקון כו' אלא בדבר שהיה בו בתחילת איסור דאוריית', אבל במרור לא היה בו איסור אפי' בזמן שבית המקדש היה קיים. כך שמ' לפי' שיני של רש"י. לא לחלוט איניש תרי חיטי כו', מכאן פסק דאסור לעשות תבשיל מחיטין דהיינו דייסא בפסח ואפי' לתתם ברותחין, אבל מיני קיטנית מותר לתתם ברותחין אחד ואחד. לא לימחי איניש קמח בקדירא, כל דבר שעושה כדי לעשות המאכל עב קרוי לימחי. וק' דהא רב פפא שרו לבורדיקאי דבי ריש גלותא לקמ'. ע"כ.
<h2>דף מ.</h2>
עבד שמואל עובדא נתבקעו ממש, כיון דלא איפסיק הילכת' כמאן, והא ספיק' דאוריית' לחומרא [כמר עוקבא, והני מילי לענין מיכלינהו להני שערי בעינייהו אבל אי משתכחי בהדי בישולי], אי לא נתבקעו הוו מותרין, דכיון דחמץ בפסח במשהו מדרבנן כשהוא בתערובת, הוי ספיקא דרבנן וניזיל לקולא כי לא נתבקעו. ויש אומ' דהילכת' כשמואל, דמר עוקבא תלמידו דשמואל הוה, ואין הלכה כתלמיד במקום הרב, כך פסק המפס [הרב מפס]. חטה מבוקעת הנמצאת בתרנגולת אין אדם מתירה, דחמץ בפס' בין במינו בין שלא במינו במשהו, ואין תקנה אלא להשהותה אחר הפסח, ואפי' שהייה בעיניה בפסח מותר לעכבן אחר הפסח, וכן מצאתי בפי' הקו' ובספרי' הר' משה המיימון, ולא הרגישו בו העולם. ר"ם. ועוד נרא' לו דמותר למכור התרנגולת לגוי בפסח דאין זה נהנה מחמץ בפסח כיון שאין התרנגולת נמכרת יותר מחמת תערובת החמץ, וכן הדין ביין נסך. והאי פסק הוי בתרנגולת מבושלת, אבל צלויה קולף סביבות החטה ודיו. מיהו רבי' ברוך אוסר אפי' צלויה, ואומ' כי בהליכת השפוד מוליכה המשהו בכל התרנגולת ולא סגי בקליפה, מיהו אף לפי דבריו למה לא נתירנה על ידי קליפה כולה מבפנים, דמי חמיר מקום המתפשט ממקום החטה עצמה, ומקום החטה עצמה לולי הפיכת השפוד היה מותר בקליפה, כולה נמי לא שנא. ר"ם. כיון דאיסור תערובת חמץ בפס' במשהו מדרבנן, יש אומ' כי נותן טעם לפגם בפסח אסור, כיון שאיסורו במשהו, ולא בנתינת טעם, מה לי שבח מה לי פגם, ויש מתירין, ומ"מ טוב להחמיר. הריב"א. ואני מצאתי בפי' ע"ז מריב"ן שפסק בפי' מותר, ואמ' כי כל הפגם עפרא בעלמ' הוא. ר"ם. על דבר חמץ שנתבטל קודם הפסח בס' שאין חוזר וניעור, אבל שנתערב מין במינו לפני הפסח, למאן דאמ' מין במינו מותר במשהו, אין להתיר מטעם זה, ולא דמי למתניתי' דמסכ' כלאים [פ"ט מ"א] שהביא רבינו ברוך, דיש חילוק בין דבר דשייך ביה נתינת טעם לכלאים. ר"ם. פסק. דבזמן הזה לתיתה אסורה וחלוטה נמי אסור דאין אנו בקיאין בהם, ומיבעי ליה לאיניש לשמור קימחא של פסח מתחילת קציר שלא יפלו עליהם מים. מפס.
<h2>דף מ:</h2>
מוללין, קרי מלילה כשנותנין קמח [וחומץ] בתבשיל, והלכה כעולא דאמ' אחד זה ואחד זה אסור אבל [בחסיסה] (בחציצה) שרי. מפס. ר' מאיר אומ' ישרף מיד, וק' אמאי ישרף קודם שיחמיץ, י"ל ה"פ ישרף מיד דחיישינן שמא יחמיץ, וחכמ' אומ' יאכל מיד, ולא חייש' שמא יחמיץ.
<h2>דף מא.</h2>
יוצאין ברקיק השרוי אבל לא במבושל. מכאן פסק הרב ר' אליעזר ממייץ דבשבת אסור להניח חתיכות של לחם בתבשיל שבקערה אם הוא חם שהיד סולדת בו, דיש בישול אחר אפיה. שאין מפיגין טעמו לא כ"ש, וקש' והא אין עונשין מן הדין, י"ל לא איצטריך הק"ו אלא לגלויי שיש בו בישול, וכיון שיש בו בישול פשיט' לן דלוקין. יכול צלאו כל צרכו, לפי' ראשון גרסי' יכול צלאו ואחר כך בישלו דסבר כמ"ד צלאו ואחר כך בישלו [חייב]. ול"נ האי פי' דהא מאן דאמ' צלאו ואחר כך בישלו חייב לא מוקי חילוק בין חרכו ללא חרכו. לכך נרא' דה"פ יכול צלאו כל צורכו, ול"ג ואחר כך בישלו, דלא סבר כמ"ד צלאו ואחר כך בישלו חייב. פסח נמי לאו תולדות אש נינהו, דבענן תולדות אש בפסח מדכת' צלי אש, מדלא כת' צלי בלא אש.
<h2>דף מא:</h2>
אבל חדא מיהא לקי, פרש"י כגון שאין חייב אלא משו' צלי אש כגון המבשל במי טבריא חייב משו' צלי אש. וק' דלעיל קאמ' דאינו חייב משו' צלי אש כי אם איסורא איכא. או כלך לדרך זו, פי' דיהיה פטור ולא מק"ו כדקאמרת. שהרי הותר מכללו אצל צלי', פי' שהרי ביום איכא עשה בין צלי ובין נא דכת' ואכל וגו', ולא ביום, משמ' בין נא ובין צלי, ובלילה הותר צלי, אף כן הותר נא בלילה, ואינ' חייב מלקות משום לאו דאל תאכלו, אבל מ"מ אסור (משום) בלילה משום צלי אש. לא נפסל עצמו מבני חבורה, פרש"י שאין האוכל אוכל בשתי מקומות. ותימ' דהא ס"פ החדש [שמות י"ב, מ"ו] פרש"י דהאוכל אוכל בב' מקומות.
<h2>דף מב.</h2>
לאו אמור, פי' לאו בכל מקום קאמ' אלא היכא דאיכא לאו הבא מכלל עשה בפרש', וכת' לאמר בתחילת הפרשה מגלה עליו שהוא [בלא תעשה]. הגרופין, אגוטיץ בל', לשון שירים שמתמצין מנחושתן שלהם, פי' [אחר] שנשארו בו ביום. עברה ולשה מאי, ונר' לי דעברה ולשה במים שלא לנו לדיד' דעברה איסורא קנסו רבנן אבל לא לאחרים. ר"ם. ואומ' ה"ר אליעזר דווק' עברה שהזידה, אבל שגגה מותר, ולכתחילה לשין בהן, היכא דלא אפשר, וראייה מההיא דדרש רבא בפפונא. וקיימ' לן כרב אשי דעברה ולשה דאסור, ולא מבעייא מותיב בשימשא ומילש דאסור, אלא אפי' מותיב תותי רקיעא ביומא דעיבא ומילש אסור, אע"ג דלא נפלה שימשא בההיא דוכתא דאסור. מאי טעמ' יומא דעיבא כוליה שימשא, פי' כשהשמש מכוסה בעב הענן אז העולם חם ביותר. מפס. מים שלא לנו שנתערבו במים שלנו, ואותם שלנו מרובים מהם, שמעתי בשם הריב"א שהתיר ללוש בהם מאחר שנתבטלו בהם, וכן ביין התיר הרי"ץ ללוש פעם אחת ששפכו המים מפני מת אחד, אע"פ שרגילין לערב קצת מים ביין. האי וכן ביין לא שמיע לי, כלומ' לא סבירא לי. ר"ם.
פרש"י בבל יראה ובבל ימצא, וק' דא"כ מאי אשמעינן דקאמ' לקמ' דאינו חייב כרת, פשיט' דאין חייב כרת כי אם באכילה. ע"כ. ופי' ר"ת דשכר שלנו של שעורין ליכא כרת כיון דאינו אלא על ידי תערובת, אבל מ"מ איסורא איכא. והדין שלנו שאנו עושין בשכר אין אנו זורקין אותו דאינו עובר משו' בל יראה דלית ביה טעם ולא חזותא.
<h2>דף מב:</h2>
אימלאה החריבה, פי' אימלאה יהודה קודם בית המקדש שלא החמיץ יינם. החריבה, אדום שיינם החמיץ בלא שעורים. טיפולן של בנות עשירים שמשיירין לעניים. וק' היינו ר' אליע' דמתני' דקאמ' אף תכשיטי נשים והאי נמי היינו תכשיטי נשים, וי"ל טיפולן של בנות עשירים מיירי בפנים של מעלה, אבל מתני' מיירי בפנים של מטה, והם מאוסים ולא משיירים לעניים.
<h2>דף מג.</h2>
וש"מ נוקשה לר' אליע' לית ליה, וק' דהא קאמ' ר' אליע' לעיל תכשיטי נשים, והיינו חמץ נוקשה, א"כ אית ליה לר' אליע' חמץ נוקשה. לכך נר' דלא גרסי' ר' אליעזר אלא במתני'. ור' אליעזר עירובו בלאו מנא ליה, וק' אמאי לא פריך כן לרב נחמן אליבא דר' מאיר [לר' יהודה] חמץ נוקשה בלאו מנא ליה. צ"ע. האי כל דכרת לרבויי נשים, ואע"ג דכת' תרי כל גבי כרת דכת' כי כל אוכל חמץ ונכרת' [וכי כל אוכל מחמצת ונרבינן עירובו לכרת, ואפילו לרבנן דלא דרשו כל כי כל דרשי], שמא לדרשא אחרינא אתא. ור' אליעזר אומ' כל לרבות נשים, פי' כל דכרת, ולפי' זה (הקשיא) [תקשה נימא] אתי כל דאזהרה ללאו דלא ענש אלא א"כ הזהיר.
<h2>דף מג:</h2>
סד"א כל שישנו בקום אכול מצה כו' והני נשי כו', וק' וכי היכי ס"ד למימ' ק"ו הכי, והא כל היכא דאיכא לאיקושי לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן, וא"כ אימ' איפכא כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה, וי"ל אי אמרת הכי א"כ הוי חומרא דאתי לידי קולא, דקא מחייבת ליה כרת במזיד מהאי היקישא, וקרבן בשוגג, ושמא הוא פטור מקרבן, דאימ' ההיקיש' איפכא, וקא מביא חולין בעזרה. והתניא כי כל שאור כו', ולהכי לא אייתי בריית' דלעיל דכי כל אוכל חלב, משו' דתני בהאי ברייתא בהדיא עירובו מניין נקטיה. מקצתו מניין, לפי שהוא אסור יותר מעירובו לפי שהוא בעין לכך מרבה אותו ברישא. שהרי אמרה תורה משרת, פרש"י ל"ג כל דמדקאמ' ומשרת להכי הוא דאתי כו'. והר"ר יחיאל ב"ר משה אומ' דלאו קשי' כלום מהא, דלא מצי' אמר' דמשרת אתי לומ' טעם כעיקר והיתר מצטר' לאיסור מיותרת דא"כ היכי קאמ' לקמ' ומכאן אתה דן כו', דטעם כעיקר מק"ו דנזיר, דאיכ' למיפרך מה לנזיר שכן היתר מצטרף לאיסור, תאמ' בשאר איסורי' דלא היתר מצטרף לאיסור ולא שמעינן מהא. וע"ק להא דפרש"י דלא מצי' לומ' דאיכא כזית יין עם הפת דא"כ מאי חידוש אתא לאשמעינ', וק' ואימ' דאתא לאשמועינן חידוש דאע"ג דבליע בפת כדאמ' לקמ', וי"ל ע"כ לא מיירי דליכא אלא חצי זית והשתא חייב משו' צירוף, דאי איכא כזית והשתא הוא דחייב משום דהטעם הוי כעיקר דאיכא בפת טעם יין, א"כ מאי בעי לקמן והא משרת להכי הוא דאתי והא מיבעי ליה לטעם כעיקר, ומאי בעי והא כבר אמרינ' כן דאתי לטעם כעיקר אי דאיכא כזית, אלא ע"כ מיירי דליכא כזית.
<h2>דף מד.</h2>
אי הכי לעניין חמץ נמי, וק' אמאי לא קאמ' אי הכי לעניין חלב נמי, דהא כתי' כי כל אוכל חלב. לאפוקי מדאביי, והק' רש"י דלאביי קשי' לישנ' דמקצתו מניין דמשמ' חצי זית ממצה וחצי זית מחמץ אלמ' בעי כזית שלם, ותיר' כו'. מקום מגעו אמאי פסול והא בטיל ברובא. וק' ומה בכך והא מ"מ הוי דימוע, [י"ל] קס"ד דדימוע דרבנן. וע"ק מאי קא פריך והא בטיל ברובא, והא תרומה אינה בטילה בפחו' מק', י"ל דמיירי בתרומ' דרבנן, ול"ג הא לא הוי כביצה, דאוכל מקבל טומ' בפחו' מכביצה. אי הכי אמאי פליגי רבנן עליה דר' אליע', הריב"א פי' אי אמר' בשלמ' הטעם משו' דהיתר מצטרף לאיסור, א"כ ניחא דלא לימ' גבי כותח היתר מצטרף לאיסור, אבל הכא שייך לומ' היתר מצטרף כי האיסור יתר על התבלין שנותן טעם המקפה, אלא אי אמרת משו' כזית בכדי אכילת פרס קש'. והוא הדין דמצי ליפרוך לר' אליע' אמאי ליכא כרת גבי כותח הבבלי כיון דאיכא כזית בכדי כו', והוא הדין דמצי ליפרוך מזיתום המצרי. ליתן טעם כעיקר, והיתר מצט' לאיסור הוי כי מקצתו הוי היתר ומקצתו הוי איסור, וטעם כעיקר הוי כולו אסור, ופירשו התוספו' כי כולן שוין.
<h2>דף מד:</h2>
והוא הדין בערלה בשתים, פרש"י דאין איסורו איסור עולם. וק' מאי קא [אסיר] (פריך) משום ערלה הפרי ולא האילן, והפרי אסור לעולם, י"ל ה"פ יש היתר לאיסורו, כלומ' לגרום איסורו וכן גבי ערלה מותר לנטוע אילן ולגרום לו שיהא אסור ג' שנים משו' ערלה, אבל כלאים אינו כן, שהרי אסור לזרוע כלאים, וניח'. והא דנקט ערלה טפי משאר איסורין משו' דדמי לכלאים. ריב"ן. הא מני רבנן היא, לאו רבנן דפליגי עליה דר' אליע', (דאיהו לית ליה) [דאינהו לית להו] טעם כעיקר. דילמא מיין לחודיה, ולשו' צירוף לא קש', כלומ' לצרף היין הבלוע בו. ור' עקיבא טעם כעיקר מנא ליה, פירש"י מדאית ליה היתר מצטרף לאיסור כ"ש דאית ליה טעם כעיקר. מבשר בחלב, וק' ליפרוך מה לבשר בחלב שכן יש בו איסורו איסור עולם ואסור בהנאה מה שאין כן בנזיר ובשאר איסורי'. צ"ע. בשר בחלב לאו טעמ' בעלמ', פי' לאחר שנלקח החלב אין בו אלא טעם. האי לחודיה שרי, פי' החידוש לא הוי מההיתר דהאי לחודיה שרי, דאדרבה מדמקילינן בבשר בחלב דהאי לחודיה שרי, ואפי' הכי טעם כעיקר, כ"ש בשאר איסורין, אלא החידוש הוי מבהדי הדדי אסירי. גיעולי גוים חידוש הוא כו', דגמרינ' מנבילה, והק' הלוי מנלן דחידוש הוא מגיעולי גוים דאסור, אע"ג דבעלמ' נט"ל מותר מנבילה, אימ' איפכ' דחידוש הוי מנבילה מסרחת דמותרת. אע"ג דבעלמא נט"ל אסור מן גיעולי גוים, ותיר' הא ליכ' למימ', דבשע' [דהתירה התורה] (דהיתרה) היתר נבילה מסרחת עדיין לא נגזרה על גיעולי גוים.
<h2>דף מה.</h2>
להיות כמוה, פי' חטאת (שכל) [שנאכלת] ליום ולילה ובשר שלמים הנוגע בו כמוהו, פי' ויש בו איסור חמור ואיסור קל, חמור מן החטאת וקל מן השלמים. לאיי מיצרך צריכי, פרש"י וחטאת אתי לטעם כעיקר, וא"כ קשי' לר' יוחנן למה לא נאמ' בעלמ' דהיתר מצטרף לאיסור, ה"ר רש"י לפ'. מצאתי מיד הרב מניקול נ"ע שהקש' לר' עקיב', מפני ששמעתי מקשי' על רבנן וטועים.
<h2>דף מה:</h2>
כיפת שאור, מוטא בל', חתיכת קרקע.
<h2>דף מו.</h2>
אם אין שם כיוצא מאי, פי' כמה ישהא בין שעה שנילושה עד שעת שמניחה בתנור ויהא אסורה, וקאמ' כדי [שילך אדם] (שנינו' ל)מגדל [נוניא ל]טבריא. לגבל ולתפילה, פרש"י כדי לילך לבית הכנסת. לגבל פי' רש"י כו', ול"נ פרו' כי אין פירוש של גבל כפירוש של תפילה. לכך יש לפר' גבל לאדם שבא בדרך ויש לו לחם טמא, ויודע שיש גבל שמגבל עיסתו בטהרה לסוף ד' מילין יטרח אליו. כיצד מפרישין חלה בטומא', פי' שלא יכול ליתנהו לכהן דהוי טמא', ואף לכהן [קטן] לא יכול ליתן, ואף לא יכול להפרישו וישהא עד הערב שמא יחמיץ, ולא יכול לשורפו עכשיו או ליתן לכלבו של כהנים, כו'. לא תקרא עליה שם עד שיאפה, פי' יפריש חלה בלא קריאת שם ויאפנה, ואז לא הוי הבערה שלא לצורך, דשמא יפריש חד מכולם, ואז לא הוי כולם ראוי לו, דאימ' דיפריש מכולם מעט מן כל אחד ואחד והוי כולם ראוי, ואע"ג דמפריש חד מכל, אימ' הואיל ואי מפריש בין כולם מעט והוי ראוי השתא נמי ראוי, דסבר הסל מצרפן לחלה. וק' לאחר קריאת שם מה יעשה ממנה דהא אסורה לטלטל. עיין בירושלמי. ועכשיו נוהגים העולם לעשות כר' אליע' כשמפרישין חלה בי"ט של פסח מפרישין אותו ואין קורין לה שם ואופין אותו, ויש עושין כבן בתירה. והרי"ץ פסק דיכול שפיר לקרות לה שם ולאפותו, דיכול ליתנו לכהן [קטן], דתרומ' [דחלת חו"ל] טמיא' אינה אסור' אלא לכהן גדול. הסל מצרפן לחלה, והשתא מתקיים המנהג שבפסח משימות המצות בכלי זו למעלה מזו, למעלה מדופני הכלי, ונוטלות מאחת על כולן, דאויר בית מצרפן. ר"ם. והעושה עיסה לעשות ויירמשיי'ש פטו' מן החלה כיון דאין דעתו לעשות חלה, וכן העושה עיסה לייבש בחמה או לבשל הקדירה. וכן משמע שלא יאכל מצה הנילושה בביצים בערב פסח, ואין צריך להתענות ערב פסח. ר"ם. ובן בתירה אומ' לא יאפנה אלא יקרא לה שם ויטיל בצונן ולא תחמיץ. ור' יהושע סבר לא יאפנה ולא יטילה בצונן, אלא יקרא לה שם ואם תחמיץ תחמיץ.
<h2>דף מו:</h2>
גמ'. לימ' בטובת הנאה קא מיפלגי, וק' מאי האי דקאמ' לימ' והלא כמו כן נשאר במסקנא לקמן על הא דקא אמרינ' לקמ' וקא מהדר במכילתי' אחריתי, וי"ל ה"פ לימ' בטובת הנאה לחוד קא מיפלגי ולא בדבר אחר, והשתא ניחא דפרש"י לקמ' דבתרוייהו פליגי. פרש"י אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, וק' דמשמ' הכא דאחרי' היינו ישר', ולעיל בפ"ק פי' דאחרים היינו גוי, וי"ל דאחרי' משמ' תרוייהו גוי וישר'. אמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל, פרש"י ר' אלע' סבר לא יקרא לה שם עד שתאפה, דאי קרא לה שם קודם עובר משו' בל יראה דאמ' הואיל ואי בעי מיתשיל, והוי חמץ. והק' רש"י אמאי נקט שקרא עליה שם אחר שאפה, לינקוט שקרא שם קודם אפייה ואינו עובר דאף הואיל ואי בעי מיתשיל, ותי' כיון דסבר ר' אלע' הסל מצרפן לחלה הוי ליה היתר טפי כשקרא שם קודם אפייה דליכא אלא חד הואיל, הואיל ואי בעי מפריש מכל חד כו', אבל קרא לה שם קודם אפייה איכא תרי הואיל, הואיל ואי בעי מפריש מכל חד כו' לאחר אפייה, והואיל ואי בעי מיתשיל קמ' אפייה. והק' ריב"ן אמאי לא קאמ' דכולי עלמ' טובת הנאה ממון. ואי אפשר לכזית בלא שחיטה, והק' רש"י אמאי לא אמרינ' כן גבי אופה מי"ט לחול, כו'.
<h2>דף מז.</h2>
לחם הפנים נאכל לתשעה, ופרש"י דאף יום הכיפורים חל להיות באחד בשבת. וק' והא תרי שבתי בהדי הדדי לא עבדינן, וי"ל בזמן שבית המקדש קיים עבדינן. נאכל לתשעה, וק' והא אמרינ' כי קרמו פניה בתנור נפסל בלינה, והאיך נאכל לתשעה. צ"ע. וע"ק דפרש"י דכי באו עדים קודם המנחה מונין מיום ראשון, וא"כ היה נאכל לי"ב לאחר השבת, וי"ל דגבי קדשי' הלילה הולך אחר היום. נפייה בי"ט, פי' אלא ש"מ דטעמ' דמותר לאפות מי"ט לחול הוי משו' הואיל, וקש' לרב חסדא, ומשני רב חסדא, שבות קרובה התירו. בהא פליגי בין רשב"ג [ות"ק] לרב חסדא. וי"ט בי"ט מיבעיא, פי' ואע"ג דלא דחו לבו ביום עד למחר לאחר שחיטה כבשי', אלא ש"מ דלא אמרינ' דמותר לעשות שום דבר בי"ט כי אם לצורך עצמו, ואופה משבת לי"ט היינו טעמ' משו' דאמרינ' הואיל, וביו"ט (בי"ט) לא מצי לומ' הואיל ומיקלע אורחי' דאפי' באו אורחי' לא דחו להם עד למחר לאחר שחיט' כבשי'. והן מוקדשין, פי' הקו' דלא חשיב אלא לאוין חלוקין שיש באחד ולא בשתיהן כגון הזיד במעילה חשיב ליה כחמור ולא כשור, דאי חשיב לאוי חלוקין, א"כ הוה לחשוב הזיד במעילה בשור.
<h2>דף מז:</h2>
פלגס יצא מכלל כבש, ולכלל איל לא בא, וזהו כל י"ג חדש, ולכך נקרא פלגס, פלוג להאי גיסא ופלוג להאי גיסא.
<h2>דף מח.</h2>
ועייל עצי הקדש, וק' אמאי לא לקי משו' הזיד במעילה באזהרה, וי"ל דלא מייחד לאוי כלאו דחסימה. וק' דלעיל פרש"י דלקי משום הזיד במעילה, וי"ל התם לא קאמ' אלא איסור לאוין ולא מלקות דקאמ' דחייב משו' ח' לאוין, אבל בהא קאמ' דחייב מלקות ולפיכך לא חשיב האי מלקות כיון דלא מייחד לאוי. ור' יהושע סבר לא אמרינ' הואיל, פי' הקונ' דפליגי בהואיל ואי בעי מפריש כל חד ולא פליגי בהואיל ואי בעי מיתשיל דהוא לא מיירי מלהתיר מלאכת י"ט, ורמי אמ' דפליגי בפלוגת' דרבה ורב חסדא בהואיל ומיקלעי אורחין דמיירי מלהתיר מלאכת י"ט. דאיכא חדא דלא חזיא לא לדידי' [ו]לא לאורחי', וא"כ לא אמרינ' הואיל ואי בעי מפריש מכל חד דאין דרכו לפרוש, אבל התם גבי אופה נימ' הואיל. והק' רש"י הא חזינ' במתני' דר' יהושע לית ליה הואיל ואי בעי מיתשיל ואפי' להחמיר דקאמ' אין זה חמץ שמוזהרין כו', וכ"ש דלית ליה הואיל ואי מיקלעי אורחי' להקל, ותי' כיון דעת' כי קרא עליה שם אינו שלו, אין לומ' הואיל ואי בעי מיתשיל לעשותו כשלו. ולבי מגמגם, דא"כ לר' אלע' אמאי עובר עליו בבל יראה אם ישהא אותו עד הלילה לשורפו על ידי הואיל והא עכשיו אינו שלו, ועוד גבי הקדש דקאמ' שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של הקדש, אמאי לא פליג ר' אליעז', אלא ש"מ דלא נימ' הואיל ואי בעי מיתשיל אף לר' אליע' וכ"ש לר' יהושע. וטעמ' דר' אליע' דאמ' יעבור עליו בבל יראה אם ישהא אותו, טעמ' משו' דטובת הנאה ממון, וההיא דאמ' לעיל לא דכולי עלמ' טובת הנאה אינ' ממון, אותה סוגייא סתר רש"י, וכן נר' דלעולם סבר דפליגי בטובת הנאה ממון. במכילתי' אחריתי, והק' רש"י והא אמ' לעיל דלא פליגי בטובת הנאה ממון, ותיר' היינו מקמי דקאמ' לדבריך הרי הוא עובר בבל יראה ובל ימצא, דכיון דקאמ' לו לדבריך א"כ קאמ' דפליג בטובת הנאה ממון.
<h2>דף מח:</h2>
חמשת רבעים קמח, פי' הקו' דעומר של מדבר היה ז' לוגין וביצה וחומש ביצה, וכי באו לירושלים הוסיפו המידות, הששה של מדבר נעשו חמש של ירושלים, ועוד נשאר בידך לוג מן הז' לוגין, לביצים היינו ו' ביצים, ואותו ו' ביצים נכנס בחמש של ירושלים, ועוד נשאר בידך ביצה וחומש ביצה, חלקיהו לחומשים היינו ו' חומשי', והם נכנסו [בה' חומשי] (כחומשי'), מירושלים, ותוכל לידע שהביצ' וחומש ביצה שהיה במדבר הוא ביצה גדולה מירושלים. דקא מפקעי מחלה, וק' והא אינו חייב מחלה דאין בו שיעור, וי"ל דמ"מ עושה עלילה. חלילה, לשון מחול, קרולא בל'. בשאלתות דרב אחאי פסק דהלכה כר' מאיר בשיאור וסידוק, [ו]כר' אליע' ב"ר צדוק דתרומה מלפני השבת וחולין בזמנו אפי' בשבת.
<h2>דף מט.</h2>
במתניתי'. אם עבר צופים שורפו במקומו. וק' דאמ' לעיל כל שבק' באש תשרף, וי"ל הא דלעיל מיירי בקודש קדשים, והכא מיירי בקדשי' קלים. לא גלאי, פי' שהרג הנפש וברח מבבל לארץ ישר' מחמת מרדין ולמד לפני ר' יוחנן. המרבה סעודתו, פי' שאוכל עם כל אדם המזמינו. מלחך פינכי, פי' לוחך קערות.
<h2>דף מט:</h2>
כופתה לפני ארי, ליאיר בל'. ואין לו בושת פנים, פי' לפי שאינו ממתין לבעול עד שי(ת)פייסנה.
<h2>דף נ.</h2>
ולא יהיה עוד כנעני, פי' לא יצטרכו לתת כספם לסוחרים לחצי שכר שיהיה להם ביזה רב.
<h2>דף נ:</h2>
אינו רואה סימן ברכה, פי' מהאי מלאכה. אגרתא שמשכיר עצמו לעגל ריחיים ביד, אבל אם הרחיים שלו ודאי איכא סימן ברכה. דנפיש אפחזייהו, שמפחזין העולם (ותימ') [ותמהים] עליהם לומ' ראו פלוני במה משת'[כר] שמדבר שאינו כלום עושה כלי שוה כך וכך. דמחזי כשכר שבת, פי' ולאו שכר ממש הוא דאינם עושים לו תנאי קצוב אלא מנהג של אותה בני העיר לנדב לבם לתת למתורגמנין.
<h2>דף נא.</h2>
אי אתה רשאי להתירו בפניהם, פי' היינו דווק' כשרוצים להחמיר על עצמן, אבל אם טעו לומ' על המותר אסור אתה רשאי להתירן. ר"ם. הני נשי דנהגו דלא למיעבד עובדתא בריש ירחא מנהג. בירושלמי נשי דנהגו דלא מיעבדי עובדא באפוקי שבתא אינו מנהג, עד דתיתפני תעניתא מנהג, בערובתא אינו מנהג, ממנחה ולעיל מנהג. אמ' ר' זעירא נשי דנהגי דלא למישתי חמרא מאב ולעיל מנהג. ר"ם. קורדקיסון, מנעלים קטנים שקו' פינשוץ בל'. אין רוחצין הבן עם האב, פי' לפי שמחשב שממנו יצא, ואתי למישכב עמו משכב זכור. ופליגא דידיה אדידיה, דחזינא הכא דלא שמע מבר סמכא, אפילו הכי היתיר לו בפניו, ולעיל שמע מבר סמכא ולא היתיר לו בפניו.
<h2>דף נא:</h2>
מאי ר' שמעון, וק' אמאי לא קא בעי מאי ר' יוחנן, י"ל לפי דר' יוחנן אמורא היה ולא צריך להוכיח את דבריו, אבל ר' שמעון היה תנא וצריך אסמכתא לדבריו. חוץ מספיחי כרוב, פי' הקו' וק' לי הא דקרי ליה ספיח כי אין קרוי ספיח כי אם הנופל מאליו מחמת הרוח, ועוד דקאמ' דמותר משו' דהוי כמו אילן, וכי לא נהגא שביעית באילנות. ונר' בעיני דמותר משו' דאינו כלה דמתקיים בחורף. וגימגום, דא"כ דטעמ' דמותר משו' דאינו כלה, א"כ אמאי קאמ' לפי שאין כיוצא בו בירק, הוה ליה לומ' משו' דאינו כלה לחייה, ועוד אמאי קא מייתי הפסוק דהן לא נזרע הוה ליה למייתי הפסוק דולבהמתך ולחיה.
<h2>דף נב.</h2>
במדבר מותר, וק' הא אמ' כל דבר שאסור מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור. צ"ע. מילתא אחריתי קאמ' כו' עד ר' יהודה אומ' אינו חייב לבער ומותר לאוכלו, דיכול זה לומ' לבני מקומו שיצא משם אין אני משנה ממנהגכם ממה שאין אני מבער, הלא אתם כמו כן לא הייתם מבערים בזמן שיצאתי ממקומכם כי לא היו כלו, ואע"פ שכלו עתה אין אני משנה כי צא והבא אתה ממקום דאיתנהו כו'. שלוש כבושים, פי' כגו' לפת וקפלוט ובצל.
<h2>דף נב:</h2>
למה אמרו ג' ארצות, כלה לחיה שבשדה כלה לבהמה שבבית, האי דרשא נפיק ליה מבארצך דמיותר.
<h2>דף נג.</h2>
הוא בוסר הוא גירוע, והק' רש"י למה מייתי הכא דברי רב אסי הא לא תני בוסר בהאי ברייתא, לא הוה ליה למימ' אלא מאן שמעת ליה דאמ' הוא גירוע הוא בוסר, ותיר' דלכך מייתי דברי רב אסי שלא תאמ' הא דקאמ' משיגרעו קאי אף אסמדר ואתי כר' יוסי, ורב נחמן סבר כר' יוסי ולא כרבנן, לפיכך קא אמ' הוא בוסר הוא גירוע בוסר אין סמדר לא. ומאן שמעת ליה כו', היינו רבנן וקתני שאר אילנות משיוציאו, אלמ' לא פליגי רבנן עליה בשאר אילנות, והיכי יכול לומ' דפליגי רבנן עליה. ורב נחמן סבר לה כר' יוסי, השתא איכא למיפרך פירכא ראשונה והאמ' ר' זירא אמ' רב נחמן. ורמינהו אוכלים בענבים עד הפסח, פי' עד הפסח של שמינית שכל כך מתקיימים פירות שביעית ועדיין לא כלה לחיה. פי' הר' ברכיה נ"ע. הא בהדיא קתני מאוחרות, וליכא למימ' דשיעורא דברייתא בתרייתא קודם לשיעור בריית' קמייתא, דברייתא קמיית' תלי שיעורא בכילוי, וקודם כילוי ליכא מאן דאסר.
מקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים, מתוך הירושלמי נר' להצריך בתבשילין מין שחוטה, ולא סגי בביצה דשמא במקום שנהגו קיימינן, ודאמ' תלמודא אפי' דג וביצה שעליו במקום שנהגו שלא לאכול צלי קיימינ', מיהו בשר צלי וביצה מבושלת שרי, דהבשר הוי זכר לפסח דהוי מין שחוטה, והביצה הוי זכר לחגיגה, דבחגיגה לא קפדינן אי הוי מין שחוט' אי לאו. ומיהו ק"ל דבגמ' מסיק בערבי פסחים [קי"ד ע"ב] שצריך שני מיני בשר. גדיים מקולסים, להכי לא נקט טלה מקולס שהוא ודאי מותר דלא אתי למיטעי דאפי' היה פסח היה קריבה על גבי המזבח שהרי יש לו אליה, אבל גדי אין לו אליה.
<h2>דף נג:</h2>
מקום שנהגו להדליק ביום הכיפורים, אומ' רי"ץ דלדידן מדליקין בחדר, דבמקום שנהגו קיימינן מדמדליקינן בבית, דבמקום שנהגו שלא להדליק אף בבית אין מדליקין, מדקאמ' אף במקום שנהגו שלא להדליק מדליקין בבתי כנסיו', משמ' הא בבית לא. ובירושלמי משמ' דבמקום שנהגו להדליק משובח ממקום שלא נהגו. ובמקום שנהגו להדליק נר' לי דאין מברכין דאמנהגא לא מברכינן, אבל ביום הכיפורים שחל להיות בשבת מברכין, דביום הכיפורים בלא שבת ודאי אין מברכין דאין חששא משום שלום בית, אבל ביום הכיפורי' שחל להיו' בשבת ודאי מברכין. ר"ם. וכן שמע' אומ' מהאי טעמ' אין מברכין על הדלקת הנר [ביום טוב] כיון דאם כבה הנר יכול להדליק ליכא חששא משו' שלום בית.
<h2>דף נד.</h2>
פי האתון, ולא חשיב פי הפרות דותשרנה הפרות, דלא חשיב אלא פתיחת פי כגון פתיחת פי דאתון. והביא הפסולים לעולם, וק' והא פרש"י דהפרד יצא מן הארץ, דליכא למימ' דבא מכלאים מסוס וחמור, דהבריא' ראשו' לא בא מאיסור של כלאים, כך פרש"י לעיל. צ"ע. אלה בני שיעיר החורי, וק' היאך מוכיח רש"י דצבעון בא (אל) [על] אמו מדחשיב ענה בן שיעיר והוא היה בן צבעון, דילמ' לעולם היה בן צבעון, והא דחשיב ליה בן שעיר משו' דבני בנים הרי הם כבנים. וע"ק לפי' רש"י דאין דרך לקרא בן אשתו בנו, דקא חשיב ענה בן שעיר, וי"ל דלא מצית לומ' טעמ' משו' דבני בנים כבני', דא"כ ליחשוב נמי בקרא איה בנו של צבעון, וכן דרך נמי לקרא בן אשתו בנו, כמו דבני בנים כבנים.
<h2>דף נד:</h2>
אין בין ט' אב ליום הכיפורי', פי' דלכתחילה קאמ' קודם שעשה איסור, אבל דיעבד אם עשה חטא במזיד איכא הרבה בינייהו, כפרש"י. דקביעא דירח', פרש"י שהיו מתענין ב' ימים, וזה קש' דהא אין גוזרי' תענית על הציבור אלא א"כ רוב הציבור יכול לעמוד בה. ע"כ.
<h2>דף נה.</h2>
קולי קולי קתני, וה"ק אין קולא בט' באב מיום הכיפורים. וק' דהא עדיין קולא אחת בינייהו, דביום הכיפורי' אסור בעשיית מלאכה ובט' באב מותר, וי"ל דהני תרי בבא חד תנא אמרינהו ותרתי קולי איכא בט' באב, וה"פ אין ט' באב קל מיום הכיפורים אלא שזה ספיקו אסור ומאיסור מלאכה קל אף מתענית ציבור, וכ"ש דקיל אף מיום הכיפורים. מתניתי'. וחכמי' אומ', פי' חכמי' נטרי לת"ק עד דאיסתלק להו מכל הני מקום שנהגו, ולהכי פריך מעיקרא תנא מנהגא ולבסוף תנא איסורא, מדתנא הלילה בית שמאי אוסרי' מכלל דאתא לגלויי על חכמי' דחכמי' אוסרי' ביום ולא מיירי מן הלילה, ואתו בית שמאי ואמ' דחכמי' אוסרי' הלילה. ריב"ן. ומשני חכמי' דמתני' היינו ר' יהודה ולאו הוא תנא דמקום שנהגו. המנכש בי"ג, שרקיליר בל', שמלקט ועוקר העש'[בים] רעים שצומחים בין החטה יפה, כמו נכש עמי היום דבבא מציעא [ע"ה ע"א]. מקצת שיתסר, ולא מצית לומ' דלא סבר ר' יהודה מקצת יום ככולו, משו' דלא בעי ר' יהוד' ג' ימים שלימים. לא לעולם כל שלא לצורך מגמר גמירי, וק' אמאי לא משני הוא הדין דאתי לצורך כו' כדקא משני בסמוך, וי"ל דרצה למיעקר כל הבריית' מלצורך המועד ומוקי האי אפי' ברבותא אחריתי.
<h2>דף נה:</h2>
גורפין מתחת רגלי הבהמה בי"ד, ובמועד מסלקו לצדדין, מוליכין ומביאין כלים מבית האומן אעפ"י שאינו לצורך המועד. ר"ם. שכן עולי רגלים מתקנים מנעליהם במועד, משמ' בהדיא דאסור לתקן מנעלים במועד רק לעולי רגלים, ואין משו' שמא יקרע יותר והוי דבר האבוד דיכול לקנות חדשים. וכל שאינו עושה, איסור שבות הוא לומ' לגוי לעשות, דהא גבי אבל אמ' הכי. וק"ל על המנהג שנוהגין להניח גוים לתפור בגדים בי"ד מחצות ולמעלה גם להסתפר מגוי או מישר' חבירו, כי נר' לאסור. ר"ם. קיצץ דלתי היכל, פי' ושלחם למלך אשור.
<h2>דף נו.</h2>
אסא רדא, ברי'ש ודל'ת כך פי' בערוך. ר' יהוד' אומ' לא שהיו מספיקין אלא שלא היו אומ' ברוך שם כבו' מלכו' לעו' ועד, פרש"י ויש גורסי' אלא שהיו אומ' בשכמל"ו, פי' אמרו אותו בקול רם, ולכן לא יפה עשו שיהיו אומ' אותו בחשאי כדאמ' לקמ'. ביקש יעק' לגלות לבניו את קץ הימין, פי' זה הישועה. ל"ג במתנית' וקוצרין, והיינו טעמ' דמשמ' לא מיחו אבל שלא ברצון חכמים היה ומתני' ר' (מאיר) [יהודה] ואיהו סבר דקוצרין ברצון. ופורצין פרצות (גגותיה') [גנותיה'], פי' פורצין הגדר שסביב שיוכלו העניים ליכנס וללקט פירות הנושרין.
<h2>דף נו:</h2>
ראשי לפתות, עלי הלפת מכניסן לקיום על ידי האימהות, פי' הזנב הקשה, וראוי להתקיים על ידי (ככר) [דבר] אחר על ידי טמינת קרקע או לתת בכבושין. קפלוט, ציבוץ בל'[עז].
<h2>דף נז.</h2>
בראשונה היו נותנין עורות כו', לכך מייתי ליה הכא, אידי דתני לעיל ומתירין גמזיות של הקדש של חרוב של שקמה, ומסיים בה בתוספת' מפני שבעלי אגרופין באין ונוטלין בזרוע. ריב"ן.
<h2>דף צט:</h2>
ערב פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתח'[שך], עיין בפר' אילו עוברין אם יאכל מצה עשירה. ר"ם. ה"ג ערבי פסחי', כמו כן מצינו בפסוק וישחטו אותו בין הערבים, ואמ' ושחטו אותו הפסח. ואפי' עני שבישר', פי' דה"א עשיר שמיסב על כרים וכסתות זה הוא זכר לחירות, אבל עני דאין לו כן ה"א דלא הוי זכר לחירות, לכך קאמ' ואפי'. ע"כ. לא יאכל, וק' מה לא יאכל, א"ת חמץ פשיטא, וא"ת מצה, והא הוי כאילו בועל ארוסתו ומיני תרגימ' הוי מותר, וי"ל דה"א דיאכל מצה עשירה דאינו לא חמץ ולא מצה. גמ'. מאי איריא, פי' פריך אליבא דר' יהודה. סמוך למנחה שרי, מדקתני מן המנח' ולא קתני סמוך למנחה. מאן לימ' לן דמתרצת' היא דילמ' דמשבשת' היא, וק' אמאי משבשת' היא הבריית' יותר מקמייתא, וי"ל דשיטת תלמוד למיעבד הכי. פרשב"ם אינמ' מן המנחה, פי' אינמ' דהוי אריכות לשון לומ' מט' שעו' ולמעלה, ליתני מן המנחה.
<h2>דף ק.</h2>
אי הכי קשי' הא, פי' מאי אריא ערבי פסחי' כו'. אלא מחוורתא כרב הונא, והק' רש"י קשי' מבריית' לבריית', דבריית' ראשונ' קאמ' מתשע שעות ובריית' אחרת קאמ' מן המנח', ותיר' ומן המנחה כו'. ה"ג כדתניא, פי' כמו דתניא בשבת כן פליגי בערבי פסחי'. המלכה, פי' זה שבת.
<h2>דף ק:</h2>
ושוין, פרשב"ם טעו' סופרים הוא, וק' למ' הוי טעות והא מצי לומ' דקאי לר' יהודה ולר' יוסי. כאן קודם תשע, פי' הא דקאמ' ושוין שמתחילין מיירי קודם תשע, ואפי' ר' יהודה מודה משהתחיל בהיתר הולכין ואוכלין עד שתחשך, ואז יהיה מפסיק כר' יהודה, והא דפליגי מיירי אחר תשע. אמ' רב ידי קידוש יצאו ידי יין לא יצאו, דווקא כשיקדש בבית הכנסת, אבל בביתו אף ידי יין יצאו, אע"ג דלדידיה יש קידוש שלא במקום סעודה, מכאן ראיה להבדלה בפר' כיצד מברכין. ר"ם. ובירושלמי משמ' דאם קידש שלא במקום סעודה חשיב שפיר מקום סעודה.
<h2>דף קא.</h2>
אין קידוש אלא במקום סעודה, פרשב"ם אינמי, פי' אינמי לא מוכחינן מקרא דוקראת לשבת עונג דדברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן. תרי חומרי דסתרי אהדדי, פי' כגו' חיסרון בשדרה שלא יהא מטמ' באהל, ב"ש אומ' שתי חוליות, וב"ה אומ' חולייא אחת, ואמרי' וכן לטריפה.
<h2>דף קא:</h2>
הא דאמ' שינוי מקום צריך לברך לא אמרו אלא בדברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומם, כגון פירות ויין. ורשב"ם פי' כגון פירות ומים, אבל יין וכל הז' מינין טעונין ברכה אחריהן [במקומן], ומהאי טעמ' ל"ג יין, דא"כ לא איצטריך למידק מדקתני [עקרו] (עיקרו) מכלל דבדברים הטעונין ברכה, ונראין דברי הגאון בעל הספר. ר"ם. ול"ג אמ' ר' יהודה, דמצי רב חסדא לומ' אנא כרבנן סבירא ליה.
<h2>דף קב.</h2>
אמ' רב נחמן מאן תנא עקירות ר' יהודה היא, ובספרים שלנו כתי' במסקנ' ההלכה תניא כוותי' דרב חסדא חבירים שהיו מסובין ועקרו רגליהם וחזרו אין צריך לברך. וכמדומ' שלא היה כתו' בספר הגאון מדלא הביאו, ועוד אם היה כתו' בו ודאי היה פוסק כרב חסדא מאחר דתניא כוותי' ואידך בריית' מתרץ רב נחמן אליביה, והך דרב חסדא קשיא לרב ששת, גם בספר רבי' משה פוסק כרב ששת, ונראין דבריהם. ר"ם. לישנא אחרינא גרסי' ראשון מברך על המזון והשיני על הקידוש. ולא היא לפי דבתוספתא מוכח כלשון ראשון. וא"ת והלא כבר תירץ שפיר קודם ללישנא אחרינ' דמשום דהגיע עונת שבת אין להעביר ומה ראה להביא לישנ' אחרינ', י"ל ה"פ דלכתחילה ראו התלמידי' התוספ' בברכות שכתב בה אורחין שהיו מסובין אצל בעל הבית והביאו להם שתי כוסו' ראשון יהיה לקידוש ושיני למזון וגם הברית' ראו כמו שהיא כתובה [בתוספתא], ודיקדקו הם בעצמם ואמרו היאך יכול להיות שמקדשים ואחר כך מברכין ברכת המזון ועוקרין השולחן ומפסקין כר' יהודה ואחר כך אוכלין סעודתן על שולחן אחר שלא קידשו עליה כי הם קידשו על שולחן של חול. ואמרו ודאי משובשת התוספ' והבריית', וכך הם, ראשון על המזון מפסיק ואחר כך יקדש. אבל האמת כי התוספ' והבריית' אמת הם כמו שהם בתחילה, ומה שר' יהוד' אומ' לעקור השולחן אינו עקירה ממש לעקור השלחן אלא העקירה ממה שמפסיקין ואומ' ברכת המזון, אלא השולחן לעולם קיים במקומו ועל השולחן שאכלו ושקידשו הם יאכלו עוד לשבת.
<h2>דף קב:</h2>
בשביעי של פסח עסקינן דליכא זמן, מדלא קאמ' בי"ט שיני של ר"ה עסקינן דאית ליה, יש להוכיח דאמ' זמן בי"ט שיני של ר"ה ואע"ג דקדושה אחת היא, וכן השיב רש"י זצ"ל דכי קאמ' קדושה אחת היא ה"מ לחומ' לאסור נולדה בזה ובזה, אבל להקל לפטור מברכת זמן לא. ר"ם. יקנ"ה, פרש"י אינמי, פי' אינמי דתימ' דהבדלה יהיה קודם משו' המשל אפי' הכי הוי הקידוש עדיף משו' משוי.
<h2>דף קג.</h2>
קינ"ה, פרש"י להכי לא קאמ' יין ברישא לפי שרוצה לסמוך להבדלה, וא"ת א"כ הוי ליה בין נר להבדלה, ותיר' לפי שבשאר מוצאי שבת אומ' יין קודם נר להכי קאמ' הכא קודם נר, אינמי אפי' תימ' דהאי תירוץ אינו דא"כ דילפת משאר מוצאי שבת שאינו י"ט שמברך בורא פרי הגפן ברישא כך נימ' הכא, אפי' הכי להכי סמיך יין לנר כדי להפריד בין קידוש להבדלה.
<h2>דף קג:</h2>
כיון דאמ' הב לן וניברוך אסור למישתי' קוד' ברכת המזון, אלמ' ברכת המזון היסח הדעת מדהב לן וניברוך בעלמ' הוי היסח הדעת. מהאי מעשה משמ' דיין בתוך הסעודה בחול צריך לברך בורא פרי הגפן, ואין הפת פוטרתו, דהכא בחול היה, אבל אם קידש בשבת וי"ט על שולחנו אין צריך לחזור ולברך, ובחול אין אחד יוצא בברכת חבירו.
<h2>דף קה.</h2>
ולא אמרו אלא דלא כו', ל"ג דהא אפי' משאר משקין לא אמ' הכא כוס אלא על היין. והני מילי דאכלי ושתי מעיקרא, משמ' שהיו אוכלין בשבת סמוך לחשיכה. וק' שלא נהגו לאכול בין מנחה למעריב כדאמ' במדרש, השותה מים בין השמשות גוזל קרוביו המתים. והרב ר' משה פי' בכל בין השמשות קאמ' כמ' שפירשו הגאונים, וי"מ דהכא מיירי שהתחילו בהיתר ובאמצע סעודה התפללו מנחה והיכא דהתחילו בהיתר מותר להשלים. ומה שאמ' שמשה רבי' נפטר בשבת ולכך אין עוסקין בתורה, הא ליתא דהא כתי' [דברים ל'] בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, היום מלאו ימי ושנותי, ואיך כתב משה בשבת, ומתוך סדר עולם משמ' שמת בערב שבת.
<h2>דף קה:</h2>
גירס' ראשונ' אלא גמרינ' ל"ג, דמאי רבותא היא כיון שגמרו לפני רבו, לכך גריס ולא גמירנא.
<h2>דף קו.</h2>
זכריהו על היין, משמ' דקידוש דאורייתא ובנזיר [ג' ע"ב] משמ' דאינו מן התורה, וי"ל ה"ק אינו מן התורה לעשות קידוש ולשתות הוא עצמו דמצי ליתביה לינוקא. חזייא לההוא דקא גחין ושתי, והא דאמ' דאין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום המברך, ה"מ גבי ברכת המוציא. ר"ם.
<h2>דף קו:</h2>
זימנין דחביב ליה ריפתא מקדש אריפתא. פסק ר"ת שאין מקדשין על הפת, שאם מקדשין כ"ש שמבדילין וא"כ אמימ' אמאי בת טוות. ומקדש אריפת' היה מתרץ מקדש על היין תכף אריפת' כדי לאכול מהרה בלא נטילת בינתיים, וזימנין דחביב ליה חמרא מקדש כדי לשתות ולא לאכול דסביר' ליה יש קידוש שלא במקום סעודה. רבינו משה כתב בספרו שלא יטול ידיו בכל שבתות השנה עד לאחר קידוש. ר"ם.
<h2>דף קז.</h2>
מי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל כל היום כולו, וי"ג כל השבת כולה. ובעובדא דאמימ' בת טוות גרסי' ש"מ מי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך כל השבת כולה, דאי כל היום מאי קמ"לן בהא פשיט', ואי כל היום ותו לא אשמעינן, הא ליכא למישמע מינה, וק"ל וכל השבת כולה היכי ש"מ הא למחר הוא דאבדיל, ומתוך רשב"ם משמ' כל השבת כולה כיון שעבר יום הראשון ה"ה לכל השבת, גם לשון בת טוות לא יתיב שפיר למאי דסליק אדעתי' מעיקרא ליל מוצאי שבת ותו לא דלאו תענית מקרי כי האי גוונא. ר"ם. ותמיהני כי לא הזכיר בספר הזה כל השבת כולה, ואולי לא תופשו עיקר. ובספר רבי' מש' כתו' מי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך עד יום רביעי בשבת. ר"ם. אין אומ' קידוש אלא על היין הראוי לנסך, לפיכך אם נתערב לו דבש או שאור אפי' כטיפת חרדל בחבית גדולה אין מברכין עליו וכן מורים בכל מערב, ויש שמתירים לקדש עליו והספר אינו ממעט אלא יין שריחו רע או מגולה או מבושל שאין מקדשין עליו, זה לשון הגאון. ורי"ץ פסק שמקדשין על יין מבושל ומברכין עליו בפ"ה דאישתני לעילויה, ולפי' רשב"ם בפ' מוכר פירות משמ' דאף מבושל בדבש כשר לקידוש. ר"ם.
<h2>דף קז:</h2>
היינו רבותי' דאגריפס, דאפי' הכי דהוה מצי למיכל, בט' שעות הוה מצי למיכל, ואפי' הכי הוא לא רצה לאכול. אלא אי אמרת סמוך למנחה, ומו' שעות עד הלילה אסור לאכול, א"כ מאי רבותי' דאגריפס, והא אי בעי למיכל לט' שעות לא מצי לאכול דהא עבר עליו איסור משש שעות, דהא קאמ' מתניתי' דמן ו' שעו' עד הלילה אסור לאכול. סוף סוף מאי רבותי' דאגריפס, והא לא מצי לאכול לט' שעות דשמא ימשוך מאכלו עד ט' שעות וחצי שהוא זמן איסור כו'. השמש מטבל בבני מעיין, ל"נ פי' הקו' שפי' שמיציר הוא אם לא יאכל במה שעוסק, א"כ אמאי נותן לפני האורחין הלא לא עסקו בה.
<h2>דף קט.</h2>
רביעית של תורה אצבעים, פי' כלי שהוא מחזיק ב' אצב' ברוחב וב' אצבעי' באורך ורומו של אותו כלי ב' אצבעי' וחצי אצבע וחומש אצבע מחזיק רביעית. פרש"י דמיירי באצבעות רברבתא ובגודל.
<h2>דף קט:</h2>
אמה על אמה ברום ג' אמות, פי' כלי שהוא אמה ברוחב ואמה באורך ורומו ג' אמות זהו שיעור מקוה, וצא וחשוב אותו כלי מתחילה בגובהו שגובהו ג' אמות, כיצד ג' אמות הם י"ח טפחים, [חלקם ל]י"ו חלקים, תמצא החלק מטפח וחצי אצבע, כיצד קח י"ו לי"ו חלקים ונשארו עוד ב' טפחים להשלים עד י"ח טפחי', עשה מאותם ב' טפחי' אצבעי' תמצא ח' אצבעות שכל טפח ד' אצבעות, עשה מאותם ח' אצבעות חצאי אצבעו' והם י"ו חצאי', שים כל חצי אצבע עם כל טפח וטפח תמצא כל חלק טפח וחצי (טפח) [אצבע]. השלך כולם מידך ועכב בידך חלק אחד שהוא טפח וחצי אצבע ועשה ממנו חומשים, תמצא הטפח וחצי אצבע כ"ב חומשי' וחצי. כיצד הטפח ד' אצבעו' ועשה מכל אצבע ה' חומשי' הרי ד' פעמי' חמש' הרי כ' חומשי' מן הטפח, ומהחצי אצבע ב' חומשי' וחצי, הרי כ"ב חומשי' [וחצי], חלוק אותם הכ"ב חומשי' לה' חלקי' תמצא בכל חלק ד' חומשי' וחצי, כיצד לשתי חלקי' הרי ט' חומשי', ועוד לשתי חלקי' ט' חומשי' הרי בידך י"ח חומשי' לד' חלקי' ועוד ד' חומשי' וחצי להשלים עד כ"ב חומשי' וחצי, נמצא לה' חלקי' כ"ב חומשי' וחצי, השלך מידך השתי חלקי' שהם ט' חומ' ועכב בידך הג' חלקים שהם י"ג חומש' וחצי, נמצא כלי שגובהו שתי אצב' וחצי אצבע וחומש אצבע שהם י"ג חומשי' וחצי, כיצד אצבע [הוא] (ו)חמשה חומשי', הרי לשתי אצבעות י' חומשי' ועוד נשאר חצי אצבע ב' חומשים וחצי, הרי י"ב חומשי' לב' אצבעו' וחצי אצבע, ועוד חומש אחד שנשאר הרי י"ג חומשי' וחצי, א"כ אותם י"ג חומשי' וחצי בגובה מחזיקין אחד מששה עשר ממ' סאה שבמקוה, כשתשליך מידך הב' חלקי' ותעכב בידך הג' חלקי' כיצד חלק המ' סאה לי"ו חלקי' תמצא חלק ב' סאין וחצי, כיצד חלוק ל"ב לי"ו חלקי' ועוד נשארו ח' סאין חלוק אותם לחצאים הרי י"ו חצאי', שים עם כל חלק חצי סאה תמצא כל חלק עולה ב' סאין וחצי, השלך מידך הט"ו חלקי' ועכב בידך חלק אחד שהוא ב' סאין וחצי ועשה ממנו ה' חלקי' תמצא כל חלק מחצי סאה, כיצד חלוק הב' סאין הרי ד' חצאי' ועוד חצי שנשאר עם הב' סאה הרי ה' חצאי סאה, תמצא החלק מחצי סאה, השלך הב' חלקי' שהם ב' חצאי סאה ועכב בידך הג' חלקי' שהם ג' חצאי סאה הרי סאה וחצי והם ט' קבין כדאמ' סאה ששה קבין, א"כ אילו ט' קבין מחזיקי' י"ג חומשי' אמה ברוחב ואמה באורך, הרי שיערתי גובהו של כלי, והשתא משער הכלי (לאורך ורוחב) לאורכו ולרוחבו, כמה רוחב הכלי אמה על אמה באורך ואמה ברוחב, ותוכל לעשות מאותו אמה על אמה ל"ו רצועות, וכל רצועה מטפח על טפח כזה, והט' קבין הן אחד מששה עשר שבמקוה והם ל"ו לוגין כדאמ' קב ד' לוגין, הרי ט' פע'[מים] ארבע, ד' פעמ' ט' הרי ל"ו, נמצא שכל רצועה שהיא טפח וגובהו של אותו כלי י"ג חומש' וחצי ברוחב וטפח באורך ט' קבין הם אחד מששה עשר שבמקוה מחזיק לוג, נמצא הטפח לארבע שהוא מד' אצבעו' חלק מאצבעים על אצבעים כשתחלקינו לשתי חלקי' נמצא שכל רביעי' שהוא מטפח שהרביעי' אצבעים על אצבעיים מחזיק רביעית הלוג.
שחט מאה חיות במקום אחד כיסוי אחד לכולן, ואם סח בין שחיטה לשחיט' עיין בסוף ר"ה ומפו' כן בפ' כיסוי הדם. וכד מסיק ברכת המזון צריך לחזור ולברך בפ"ה, הכא נמי כאן דלא איפשר ליה למיקרי ולמישתי בהדי הדדי צריך לחזור ולברך בתר דגמר הגדה ובתר דגמר הלולא בפ"ה. יש מצריכין מהאי טעמ' לעומדים באמצע סעודתם להתפלל ולחזור ולברך ברכת המוציא אחר התפילה דמיכלא וצלויי בהדי הדדי לא איפשר כדאמ' במשתי' וברוכי. ול"נ דהא אמרינ' לעיל חבירים שהיו מסובין לאכול ויצאו לקרא' כו' כשהן חוזרים אין טעונין ברכה לכתחילה. ונר' האי טעמ' לא שייך אלא בברכת המזון דווקא שהוא הפסק, וכן כיסוי הוי הפסק בין שחיט' לשחיטה, אי לאו טעמ' דשחיט בחדא כו', אבל תפילה אינה להפסק סעודה וכן אגדה, ודלא כטעם בפנים, ר"ם. אכל על הגפן ועל פרי הגפן, איכא מאן דאמ' דלא מברכינן אלא בסוף, ואיכא דאמ' דמברכינן בתר תרי דמיקמי סעודה ולבתר תרי דבתר סעודה, ו(הוא) הדין טעמ' בתרא טעמ' דמסתבר הוא. ע"כ לשון הגאון. וריצב"א כתב נר' בעיני שאין לברך על הגפן ועל פרי הגפן בלילי פסחי' עד אחר כוס רביעי וכן נוהג ר"ת, ולאחר טיבול ראשון אינו מברך לבסוף בורא נפשות רבות, כי היכי שלא יברך הטיבול שיני בורא פרי האדמה. ובורא פרי הגפן מברך לכוס שיני, דקיימ' לן ד' כוסות תיקנו לן רבנן ונעבד מצוה לכל חד וחד, והא אמ' כיון דבעי למימ' אגדתא והלילא מיסח דעתי' היינו דווק' גבי נטילת ידים אבל גבי ברכה ליכא היסח הדעת, ולסדר ראשון שהיה מברך על כוס ראשון על הגפן, א"כ סבירא ליה דאגדתא והלילא הוי היסח הדעת אף לברכה, דאי לא הוי היסח הדעת היכי מברך על כוס ראשון על הגפן, כדי לברך על כוס שיני בפ"ה, ברכה לבטלה היא, וכן לאחר טיבול ראשון מברך בורא נפשות. ומה שאין אנו מברכין על המרור בורא פרי האדמה דפת פוטרתו, גם זה אינו נר' שיהא קרוי דברים מחמת סעודה בתוך סעודה כיון שאינו בא לאכול פת עמו. ונר' כיון דעביד כריכה בהדיה שפיר הוי בא מחמת סעודה. לשון הריצב"א.
<h2>דף קטו:</h2>
נטל ידיו בטיבול ראשון צריך ליטול ידיו בטיבול שיני, וק' למה ליה למימ' משו' טיבול שיני תיפוק לי דבעי נטילה משו' סעודה, ואומ' ריצב"א דנפקא מינה היכא דמשכה סעודתו מבעוד יום, ועשה סדרו בתוך סעודתו בלא הפסק ואין צריך נטילה משו' הסעודה שכבר נטל, וצריך נטילה משו' טיבול שיני.
<h2>דף קטז.</h2>
וכד בצע מנח ליה לפרוסה בתוך השלימה ובוצע, בפ' כיצד מברכין [ל"ט ע"ב] הכל מודים בפסח שמניח פרוס' בתוך השלימה ובוצע, ופרש"י שישים הפרוס' בין השלימות, ואחר שסיים הברכה יתחיל לבצוע השלימה עם הפרוסה ביחד קודם שיפריד מה שבצע ויאכל משתיהן בהסבת שמאל. ול"א פי' שמניח כו', ובוצע על השלימה, דלא גרע משאר י"ט דבענן לחם משנה, ועל הפרוסה בפני עצמה צריך על אכילת מצה. ופי' ראשון נר' שבוצע שניהם יחד ועל שניהם מברך המוציא, ועל אכילת מצה על הפרוסה בלבד שכן דרכו של עני בפרוסה, ואי משום כבוד י"ט דבענן לחם משנה, כיון שמניח' בתוך השלימות לחם משנה קרינ' ביה. והתם משמ' שבוצע משניהם. דפליגי רב הונא ור' יוחנן בהיו לפניו פתיתין גדולי' כו'. וצריך שיתן לכל אחד כזית משניהם, מאי טעמ' אכילה כתי' ביה על מצות ומרורים יאכלוהו, ואין אכילה פחותה מכזית. ורש"י היה עושה כריכה מן המצה שלישית, ואין נר' דכיון דדרכו של עני בפרוס' א"כ היה הלל עושה כריכה בפרוסה, וכמו כן יש לנו לעשות, ועוד הואיל ואיתעביד מצוה חדא לברך על אכילת מצה, ליעביד ביה מצוה אחריתי, ולא שייך כאן חבילות חבילות דחדא מילתא היא, כדאמ' גבי קידוש ואבדלת'. גם הכריכה יש לטבול בחרוסת כדרך שהיה הילל עושה, כי לא היה עושה טיבול אחר. ורבי' משה פי' כן בספרו, ועושה סדרו בשתי מצות. טיבול ראשון משו' היכירא דתינוקות, ולא עבדינן המוציא. ושוב מברך על הירקות ועל המרור, דא"כ לא דמי אלא חד טיבול וליכא היכירא. ורבי' משלם פי' משו' דפת פוטר כל מיני מאכל דבתוך הסעודה, ולא נהיר' דדברים הללו אינם באים ללפת הפת, וא"כ לא פטר. אין מברכין שעשה ניסים לפי שאין אומ' נס על נס שבחוצה לארץ קודם שבאו לארץ. והא דלא מברכינן זמן בשעת בדיקת חמץ לפי דאין לו זמן קבוע, וזה כלל גדול בברכות. ולפיכך תיקנו לומ' הא לחמ' בלשון ארמית משו' שלא יכירו השידים, דהא אמרינ' כל דיכפין ייתי וייכול, ואף מלאכים אין מכירין בו. וקידוש שאנו אומ' בבית הכנסת אין אנו חוששין אם אינן מכירין בו, לפי ששכינה עצמה שורה שם.
צריך לסמוכיה וצריך לקהוייה, וצריך נמי לקלושיה, פי' טייכלא בל', לאחר שעשאו עב זכר לטיט צריך לקלושיה זכר לדם. מפי הר' אליהו מלונדרש.
<h2>דף קיז:</h2>
ועשיתי לך שם כשם הגדולים, זה שאומ' מגן דוד. יש לתמוה אין זה כשם הגדולים מאחר שאינו אומ' א-הי דוד. ובירושלמי דפ' בת' דראש השנ' [ה"ו] יש שאומרי' בתפילה ב'א'יי' א-הי דוד בנה ירושלים. ואם תיקשי מדאמ' בחלק [ק"ז ע"א] אמ' דוד לפני הקב"ה מפני מה אומרי' א-הי אברהם א-הי יצחק ואין אומ' א-הי דוד, נר' לי ליישב תלמוד שלנו אל הירושלמי, שהיה דוד מתרעם מפני מה אין אומ' א-הי דוד עם האחרים לכוללו עמהם, ויאמרו בכל יום, כי עתה אין אומ' [אלא] בשבתות וי"ט. ר"ם. ובמדרש שמואל הרמתי מכאן קבעו חכמים א-הי דוד בונה ירושלים כנגד א-הי אברהם ויצחק ויעקב, בשבת אע"פ שאין העובר לפני התיבה מזכירו, המפטיר הנביא מגן דוד ומצמיח ישועה לעמו ישר'. כך מצא הרב ר' יעקב בה"ר בנימן וסעד גדול לדברי הר"ם.
רביעי גומרי' עליו ההלל ואומ' עליו ברכת השיר, כת' בתשובת הגאוני' שאין מברכין עליו מפני שחולקין אותו באמצע, אבל ריב"א אומ' שמברכין עליו בשעת קריאתו וגם לבסוף לאחר סעודה כשמתחיל לא לנו צריך כמו כן לחזור ולברך לפי שהפסיק בסעודה. וכן משמ' בירושלמי דברכות פ"ק [ה"ה] דקאמ' כל הברכות כולן פותחין בברוך, ואם היתה ברכה הסמוכה לחבירתה כגון קריאת שמע ותפילה אין פותחין בברוך, ופריך והרי גאולה, פי' בלילי פסחים אשר גאלנו ואע"ג דסמוכה לברכה דקריא' הלל, ומשני שנייה היא, שאם שמעה בבית הכנסת יצא כדאיתה במסכת סופרים [פ"כ ה"ט] שהבאתי למעלה, ופריך והרי סופה, פי' לאחר סעודה שאינה פותחת בברוך וחותמי' בברוך ואינה סמוכה לחבירתה שהרי הפסיק סעודה, ומשני שתים הן אחת להבא ואחת לעבר, פי' ב' פעמ' מברך על קריאת ההלל אחת לשעבר לפני סעודה, ואחת להבא אחר סעודה. ריצב"א. ופריך והרי הבדלה, פי' דסמוכות ופותחי' בברוך, והיה להם לחתום ולא לפתוח, ומשני מפזרן ולא הוו סמוכין, ופריך והרי נברך שאכלנו משלו, ואומ' ברוך הוא וברוך שמו ואע"ג דסמוך, ומשני שניי' היא, שאם היו שנים יושבין ואוכלין אין אומ' נברך, והרי הזן את הכל, קשיא, פי' הקו' בר"פ ג' שאכלו [מ"ו ע"א] עד היכן ברכת זימון שצריכין להיות ג', וכשהן ב' לא יאמרוה, רב נחמן אומ' עד נברך, רב ששת אומ' עד הזן, ושוב פי' אחר כן דמסיק להיכן הוא חוזר, פי' משנצטרפו לזימון ואמ' לעיל אליבא דרב ששת ברכת זימון עד הזן וחוזר עד שהפסיק וגומר סעודתו, להיכן חוזר לברך אחר שיגמור, רב זביד משמי' דאביי אמ' חוזר לתחילת הזן שהרי נתחייב בזימון שבתחילה הוקבעו לשלש, ורב ששת אמ' למקום שפסק, והילכתא למקום שפסק, פי' לברכת הארץ כשאר יחיד, עד כאן לשון הקו', וא"כ קים ליה כרב ששת מדפליגי אליביה, [וקשיא היכי אפשר לברכת הזן שלא יאמר אותה יחיד,] ועוד דבפ' ג' שאכלו מפיק ברכת זימון וברכ' הזן משני פסוקי' (היכי איפשר לברכת הזן שלא יאמ' אותו יחיד), ונר' לפרש דאדלעיל קאי, אחד מפסיק לשנים ועונה עמהם, עד היכן אותו הזימון דבעי לאפסוקי עליה ואם רצה גומר סעודתם, רב נחמן אמ' ל"ג עד, דמאי עד איכא הלא הוא ראש הברכה, נברך ברכה באפי נפשי' מפני שעונין ברוך הוא כשאר ברכות, ואע"ג דאין בהן שם. להיכן הוא חוזר כשגמר סעודתו ובא לברך, רב זביד אמ' חוזר לראש ברכת הזן כיחיד בעלמ', ורבנן אמ' למקום שפסק דהיינו בברכת הארץ. והשתא יתיב שפיר, הא דאמרינ' הרי הזן בירושלמי דבכי האי גוונא קא קשיא ליה, כגון אחד שהפסיק לשנים שמתחיל בברכת הארץ, ואז אין ברכת הזן סמוכ' לה, ואין פותחת בברוך, ואמאי כיון דאינה סמוכה לחבירת' לעולם היה לפתוח בברוך כדאמ' באידך, קשי'. וכמו שפי' ההיא דג' שאכלו משמ' בירושלמי דג' שאכלו [ה"א], דאמ' דג' שאכלו כאחת וביקש אחד מהם לילך לו, בי רב אמרי יברך ברכה ראשונה וילך לו, איזו היא, בי רב אמרי זו ברכת הזימון, ר' זעירא אמ' זו הזן את הכל, וכן פי' בה"ג. זה לשון ריצב"א אלא שקצרתי מעט. עוד פריך בירושלמי והרי הטוב והמיטיב, פי' דסמוכה היא ופותחת בברוך, ומשני שנקבע כנגד הרוגי ביתר. והרי קידוש דסמוכה לבורא פרי הגפן ופותח' בברוך, ומשני שאם התחיל סעודתו מבעוד יום ומשכה עד שקדש היום אינו אומ' בפ"ה. והרי סופה, פי' דאחר קידוש צריך לברך בפ"ה דקידוש הפסק, ומשני טפוס ברכות כן הוא, פי' דפוס, ואין לשנות. גם זה לשון הרב. ואני שמעתי תמיהי' על והרי סופה, וכי צריך לברך ב' פעמ' בפ"ה אחד לפני קידוש ואחד לאחר קידוש. ונ"ל דאמ' שהתחיל סעודה מבעוד יום דאינו מברך בשע' קידוש בפ"ה, ואז צריך לברך לבסוף לאחר קידוש וקידוש הפסק בין בפ"ה שבירך קודם סעודתו מבעוד יום והוא לא בירך בתחילת הקידוש, אבל המברך בפ"ה לפני קידוש אין קידוש הפסק דדעתיה אכסא ואין מברך אחריו. כ"נ להר"ם. הגאון מנורהטונה זצ"ל היה אומ' שאין לברך לגמור הלל לעולם אף בבית הכנסת כי אם לקרות, וראייתו מלקרות מגילה דחייבין אנו לגומרה ואפי' הכי אין מברכין לגמור כי אם לקרות.
<h2>דף קיט:</h2>
כתב רב אלפס מאן דלית ליה חמרא בלילי פסחים מקדש אריפתא ומנח ידיה עילויה עד דגמר קידוש, ומברך על אכילת מצה ואכיל, והדר מטביל בשאר ירקי ועקר ליה לפתורה, ואומ' מה נשתנה עד גאל ישר', ומברך אמרור ואכיל והדר מצה ומרור בלא ברכה וגומר סעודתו.
<h2>דף קכא.</h2>
ומחויבינן למימני יומי, ואם לא בירך בלילה נ"ל שיספור בלא ברכה למחר. ר"ם. פעמ' שיוצאי' מבית הכנסת והוא ספק יום וספק לילה, רש"י היה נוהג לספור בלא ברכה ובלילה חוזר ומברך, (וא"כ) [ואיכא למידק] דשמא לילה הוא כשיצא ונפטר מלספור וכשיברך אחרי כן הוי ברכה לבטלה, וי"ל דכיון דאינו אלא מדרבנן ועשאוהו לילה לגבי תפילת ערבית, דמתפלל של שבת בערב שבת, לענין ספירת העומר נמי הוי לילה. ריצב"א. ורבינו משה כתב אם לא בירך בלילה מברך ביום. גם כתב שמצות ספירת העומר על כל איש מישר' בכל מקום ובכל זמן. ולפי דבריו הוי דאורית' ודלא כפי' ריצב"א. ונר' דסבר רבי' משה כמאן דאמ' במנחות [ס"ו ע"א] מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי, דלאמימר דקאמ' התם דמני יומי ולא מני שבועי קאמ' התם זכר למקדש הוא ולאו חובה הוא, וכן פרש"י שם. ואנו כרבנן בתראי דמנו יומי ומנו שבועי נהגינן. ולפי זה אין להתיר לברך בספק יום ספק לילה. נר' להר"ם. מקשי' העולם היאך מברכין על ספירת העומר ליל ב' של פסח לאחר שעשאתו קדש תעש' חול, והכי פריך פ"ק דתענית [ד' ע"ב] ומהאי טעמ' גבי סוכה יתובי יתבינן ברוכי לא מברכינן (וראיה) [ודמי הא] לחולו של מועד. ונ"ל דלא שייך האי טעמ' אלא בתפילה עצמה, לאחר שעשיתו קודש בתפילה תעשהו חול בתפילה כי ההיא דתענית גבי הזכרת גבורות גשמי', והשתא ניח' מספירת העומר. ויתובי יתבינן היינו טעמ' כדאמ' פ' המוציא תפילין [צ"ו ע"א] דמצות לעבור שלא בזמנו בעי כונה. אינמי לא שייך הכא האי טעמ' כיון די"ט שיני לא הוי אלא מנהגא, וכן פי' ריצב"א.
